אם היו שואלים את הסובבים לי בשנה האחרונה איך אני, ככל הנראה שהתשובה הנשמעת הייתה די זהה. "היא נראית הרבה יותר טוב", היו אומרים לכם, "היא במקום טוב יותר, נראה שהיא התגברה על הכאבים". 2017 הייתה שנה של מכות מתחת לחגורה, שנה שאיבדתי בה הרבה, אז בהשוואה אליה, 2018 הייתה ללא ספק טובה בהרבה. אבל גם אם מסתכלים עליי וכבר לא רואים את שלוש השעורות שפקדו לי את העיניים, זה לא אומר שמתחת לפני השטח הכל שקט.

שנת 2017 הייתה 'שנת הישרדות', ואם ככה מגדירים אותה, אז 2018 היא ללא ספק התחלה של החלמה. 'החלמה' תמיד נשמעת חיובית, תמיד מדברת על שיקום וריפוי. על יציאה ממקום אפל וכואב, למקום שלא צובט בו. ל'החלמה' יש אפקט של התעלות, מקושרת ללחימה יומיומית שסופה בתרועות ניצחון. מקושרת לאחד שאיבד את היכולת ללכת, ואחרי שיקום רב ומאמץ סיזיפי, הוא הצליח להתחיל. וכולם עומדים מהצד, מוחאים כפיים, מספרים בגאווה ומהללים. ואף אחד לא מספר על המורדות, על הימים שנפשית לא היה מסוגל לקום מהמיטה. על הימים שנשבר בהם, שבכה לא מעט. על הכאבים שבגוף ועל הרגשות שבלב.

ככה מנוהלים החיים, מנוהלים ע"פ חץ לינארי ישר, איתן וחזק שלא יכול להישבר. אין עיקולים, אין עיגולי פינות, יש רק קו ישר שמדבר על התקדמות והשתפרות. על שיפוע חיובי בלבד. כי תמיד מדברים על מה שטוב, תמיד מסלקים את מה שלא נעים. מלמדים ש'טוב' צריך לחלוק, וש'רע' צריך לדחוק לשוליים, לאיפה שלא רואים.

אני זוכרת שברגע השפל של 2017, אמרו לי שיגיע יום שיהיה בו טוב יותר, גם אם לא אדע להצביע על מה שגרם לו לבוא. שככל הנראה לא אוכל להאיר על אותו הרגע, אבל שבמבט לאחור, אראה שאני כבר לא באותה נקודה. כששמעתי את המשפט הזה, היה לי קשה לקבל אותו, אני זוכרת. אבל כשזה קרה, הבנתי שהוא נכון.

אז נכון, השנה התקדמתי שלב אחד בציר הליניארי הזה שנקרא 'החלמה מהפצעים', אבל כל צעד שעשיתי לכיוון הנקודה הזאת, לווה בכאבים יומיומיים אדירים. בשאלות של 'למה?', במלמולים של 'אין לי כוח' וש'זה לא פייר'. לווה בערימות של בכי ובארגזים של תסכול וכעס. בתחושה מתמדת שאני צריכה להסתיר ולהשאיר בפנים את הכאב שעולה בי, כי אין מקום לפצעים הפתוחים.

כי לכאב אין את הלגיטימציה שיש לחיוך ושמחה, ולרוב, אנשים מחפשים את כרטיס היציאה בשביל שלא להרגיש את חוסר האונים שמתפשט, כי זה לא תואם את מודל הליניאריות. לא תואם את מה שגדלנו עליו, את מה שלמדנו שנים על גבי שנים.

אני לא אומרת שצריך לשקוע בכאב, אני אומרת שצריך לאפשר ולתת לו מקום, לחבק אותו. להרגיש בסדר על זה שהוא נמצא שם, וללמד שלא להיבהל ממנו או להדחיק אותו. להבין שיש כמה שלבים בדרך לתחושה הטובה, שהחיים הם לא סיפור של 'מחושך לאור', של הפיכת הקערה על פיה.

הייתי רוצה להרגיש בשנה הנוכחית שלתפקד ב-80% זה בסדר. הרבה יותר מבסדר. של-80% של תפקוד יש ערך חשוב. חשוב מאוד. אני רוצה להרגיש שמותר לי לכאוב, שאני לא צריכה להיצמד למודל שמביא לניצחון מוחץ. אני רוצה שיצליחו להגיד ש"כן, היא במקום טוב יותר עכשיו", אבל שלא יצטרכו לסגור מיד את המשפט. שיצליחו להמשיך, להגיד ש"זה בסדר גם לבכות עדיין". שיגידו ש"כאב הוא חלק חשוב מהדרך להחלים", ושבאמת, מכל הלב, יתכוונו לזה.

// דנה פיינר

Your email was successfully saved