מאז שהשתחררתי דאגתי לסמן את כל מה שבנאלי ברשימת המטלות של צעירה בנאלית ומשוחררת – טיול, פסיכומטרי, עבודה לא רצינית. אבל כשכל זה לא הסתדר, הרגשתי שנפער חלל עצום בלוח הזמנים שלי, ולמזלי לא הייתי היחידה. כך הוקם לו "מועדון המובטלות" - כל יום נפתח ביקיצה טבעית שלא הייתה מביישת נער בגיל הטיפש-עשרה, ולאחר מכן היינו מתאספות על הגג של אירית. אירית ניהלה את המועדון ביד רמה, ועל סדר היום היו נושאים חשובים מאוד כמו מצב שיזוף יומי וקצבת ערק לכל חברה.

במבט ראשון, לא היה ברור כיצד אירית הגיעה לעמדת מפתח במועדון כה אקסקלוסיבי, אך המספרים שיחקו לטובתה. לאירית היו את השדיים הכי גדולים שראיתי על גוף רזה, וכמו בטבע – המנהיג הוא בעל השדיים הגדולים ביותר, It is known. בנוסף לשני פלאי העולם שעטרו את גופה השברירי, על הגג שלה היו את מיטות השיזוף הכי נוחות בכל אזור הצפון, וכך, כמו לביאה אמיצה, היא דאגה למלא כל רגע דל בלוח הזמנים הקשה של חיי האבטלה.


היה זה יום אביב רגיל, סיימנו את פעילות המועדון בשקיעת החמה. מבושמת מעט, יצאתי מהדירה של אירית, כשכבר בתוך המעלית הבנתי ששכחתי את המפתחות שלי למעלה. חישבתי את ההספק היומי- 6.5 צ'ייסרים בשעתיים, לא רע. עליתי באופן אינסטינקטיבי לדירה ואירית שבדיוק יצאה מהמקלחת עטופה במגבת נבהלה קצת ואמרה:
"וואי דנה נבהלתי! חחח תארי לך והיית נכנסת עכשיו ותופסת אותי עושה משהו מוזר כזה"
"כמה מוזר? ראיתי אותך כבר בכל מצב אפשרי".
"את יודעת, אבל ממש מוזר... ברמת המוציאה צ'יליאני מסל הכביסה ומתחילה להזדיין איתו על השטיח".

צחקתי קצת ונראה היה שהיא חיבבה את התגובה השאננה שלי. היד שלה החלה לגשש אחר סל הכביסה הענק שמימינה וזה התחיל לרעוד, פה חשדתי. היא הרימה את המכסה מסל הכביסה וממנו צץ צ'יליאני קטן! הוא היה נמוך ממנה בראש ושזוף בהרבה מכל חברה במועדון. כמה זמן היא הסתירה אותו שם? הוא מלמל משהו בספרדית ונישק אותה. קפאתי אל מול המראה המוזר הזה, אני מכירה אותה כבר 12 שנה, אני נמצאת במועדון מ13:00 לפנות בוקר וכל הזמן הזה היה לה צ'יליאני בסל הכביסה? היא בכלל לא יודעת ספרדית, מה היא עושה?

הצ'יליאני יצא כבר מהסל והוריד את המגבת מגופה הרטוב, תלתליה השחורים נפלו על גבה והצ'יליאני החל להתפשט גם כן. הוא התחיל למשש את שדי הענק שלה והתפלא עוד קצת מכל נגיעה. אירית הורידה לו את המכנס ותוך כמה שניות הם כבר היו שכובים על הרצפה. ואני עמדתי שם מחוץ לדלת, קפואה לחלוטין, נגעלת ונמשכת בו זמנית למאורע האבסורדי שהתרחש. פניתי אל עבר השידה בחיפוש אחר המפתחות שלי, אחזתי בהם בחוזקה וכשחזרתי הם כבר היו באמצע האקט על השטיח של חדר האמבטיה. 


פתאום קרה הלא ייאמן. אם עד כה הייתי שקופה לחלוטין מבחינתו, הצ'יליאני התרומם ופנה אליי סמוק פנים וערום לחלוטין, ניסיתי שלא להוריד את מבטי מתחת לקו החגורה. הוא הושיט לי יד ואמר "מיגל", אפילו היה לו שם והכל! הוא הרהר עוד קצת ואמר במבטא כבד "את לא קצת בלנקו (לבן בספרדית) מדי לשמש? אולי הגיע הזמן לטראבח'ו (עבודה)?" כל כך התבלבלתי ששמטתי את המפתחות, התכופפתי במטרה להרים את הצרור, ללחוץ לו את היד ולברוח משם. 

אבל כשקמתי מסוחררת מעט וידי מושטת, ראיתי את אירית יושבת על שטיח האמבטיה ומתקנת את הלק ברגליים. אין שום זכר לצ'יליאני, סל הכביסה סגור ועליו זרוקות כמה מגבות משומשות.
אירית הסתכלה עלי ושאלה:
"שוב המפתחות, אה?"
-"כן..." חייכתי במבט מובך.

היא חייכה בחזרה ואמרה "מזל שלא תפסת אותי עושה משהו מביך אה?"
"וואי כן! תארי לך והיית מזדיינת עם צ'יליאני על השטיח!"
היא עוותה את פניה ואמרה "דנה, מה?"
"סתם... נראה לי שכל העסק של המועדון לא בשבילי, אולי הגיע הזמן לעבור לשלב הבא."

// דנה פרידמן

Your email was successfully saved