אני אניח לרגע שכל מי שקורא וקוראת פה (ואני אחזור עכשיו ללשון זכר סילחו לי), דמיין לעצמו איי פעם שיש לו מקבילה כלשהיא בארץ אחרת, נגיד אני בטוחה שיש מישהי שהיא כמוני בלוס אנג'לס, או בקנדה או בסין. ומידי פעם אני חושבת לעצמי האם דניאל של קנדה, שיושבת עכשיו באוטבוס בדרכה חזרה מהעבודה, כולה מנומנמת לה עם האוזניות בתוך האוזניים שומעת מוזיקה, עמוק בפנים יושבת וחושבת לעצמה "היי הבחור הזה שהרגע עלה לאוטובוס נראה ממש חשוד ויש יותר מידי חוטים שיוצאים לו מהמכנס ובכלל אולי חם מידי למעיל, למה יש לו מעיל מה הוא מסתיר! הוא בטוח מחבל! כולנו הולכים למות, אני חייבת לרדת מהאוטובוס".  אבל אני לא חושבת שדניאל של קנדה מודאגת מזה. היא בטח יושבת ושומעת מוזיקה עכשיו באוטובוס או ישנה, או מסיימת לעבוד מוקדם כי זה איזה קטע כזה של קנדה, או בטח קונה המון דברים בזול. היא בכלל לא דואגת וכנראה יש לה חיים ממש טובים כי היא בכלל לא יודעת מה זה מחבלים. 



דניאל של קנדה אפילו לא צריכה להטריח את עצמה לדאוג מסקאדים, פצמ"'רים ורקטות שיש מצב שיגיעו אליה גם אם היא תהיה בתל אביב  ולא בדרום. ובטח שבטח היא לא דאגה עד עכשיו מהעובדה שאולי היא יכולה להיות חלק מפיגוע דריסה בתור נדרסת ב' בתחנת אוטובוס רנדומלית, ובטח שבטח! היא לא חשבה אפילו שהיא תוכל לככב במבזק נוטיפיקציה של חדשות 2 על "פיגוע דקירה ברכבת ההגנה בתל אביב, נבדק חשד לרקע לאומני". דניאל של קנדה בכלל לא יודעת מה זה אומר "רקע לאומני" וזה רק כי יש מצב שהיא לא דוברת עברית, אבל גם אם כן זה לא מטריד אותה. 


לדניאל של ישראל נמאס לפחד כל הזמן מכל מיני דברים, שדניאל של קנדה ודניאל של סין לא יוכלו אפילו לדמיין לעצמן גם אם הן יכתבו עכשיו סרט אימה. נמאס לי שהחיים של כולנו הופכים לאט לאט לסרט אימה ולא אחד טוב במיוחד, רק כי הוא מתמקד בדברים אמיתיים ולא ברוחות, שדים וכל מיני בובות שרוצחים השתלטו עליהן. 


אני רוצה לפחד כי: יכולים לפרוץ לי לבית, או לגנוב לי את האייפון ברחוב, להיכשל במבחן, שמישהו קרוב אלי פתאום יחלה במשהו, לא להצליח ולהיכשל כל הזמן, ללכת ברחובות חשוכים לבד בלילה, שלא יאהבו אותי יותר, שפריט לבוש שאני בדיוק אלך איתו יקרע, שהאצבע הקטנה שלי ברגל יכולה בכל רגע נתון להיפגע מפינה של שולחן. לפחד ממזל רע, מצעקות, רופאי שיניים, למות מתאונת דרכים, להיתקע בקופה כי הקופאית לא מפסיקה לדבר על המבצעים, מקומות הומים מידי, המון רעש, אתם יודעים מהדברים הרגילים שכולם מפחדים מהם. איך בדיוק הגענו למצב שמי שגר במדינת ישראל יש לו את הפריווילגיה להשיג שלל פחדים חדשים שאין לאף אחד אחר, כמו הפחד מלראות טרקטור שעובר בכביש בינעירוני וישר לדמיין סינריו של GTA ולתכנן לאן הכי כדאי לברוח ואיפה יש מקום מסתור בו אני הכי פחות אפגע במקרה שהטרקטור הזה יחליט להיות בדיוק חלק מפיגוע.


אני רוצה לא לפחד יותר, אבל זה אבוד. לא משנה אם אני אגור עכשיו בברלין ו"אתמסטל" מכמה גלונים של מילקי יכולים להיות ברשותי, אני עדיין אפחד. אני אפחד כי זה כבר מושרש וזה הוטמע בתוכי, וגם כשאני בחו"ל במקומות שהאבטחה לוקה שם בחסר ויש בהם הרבה מאוד אנשים, המחשבה של "אה יכול להיות פה אחלה פיגוע" תמיד תהיה איתי, לא משנה מה. להיות ישראלי בעיניי זה לפחד, כל הזמן, לא משנה איפה אתה. להיות דרוך 24/7 ולאכול חומוס ופלאפל ולהקשיב למ"כית בטירונות קוראת כתבות שיאיר לפיד של פעם כתב. דברים שאין בקנדה ואין בסין ואף אחד אף פעם לא יבין.. 


// דניאל בוקס

Your email was successfully saved