אני לא זוכרת איפה הייתי בנובמבר 1995. אני יודעת שהייתי בת ארבע, גרתי ברמת גן ואני רוצה להאמין - כי ייצרתי לי סוג של זיכרון - שאני ישבתי עם המשפחה מול הטלוויזיה ברגע שסיפרו שרבין נרצח וכולם היו מאוד עצובים. אבל אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת את זה, אני יכולה להגיד שזה מה שאני בחרתי לזכור. אני זוכרת שכשגרנו ברמת גן, אמא העלתה אל הדירה גור חתולים שחור עם כפות ידיים לבנות כי הוא בכה למטה והיא עטפה אותו במגבת סגולה קטנה ששימשה כמגבת מטבח, אני זוכרת את זה כי זה היה רגע שכנראה השפיע עלי, בת הארבע, יותר מרצח ראש הממשלה. יכול להיות שזה היה כי לא הבנתי מה זה ראש הממשלה וזה ממש לא עניין אותי באותה תקופה והחתול היה הרבה יותר אטרקטיבי.



השנה כעת היא 2014, אני בת 23 ואני עדיין זוכרת את החתול. אני לא זוכרת את רבין כי מעולם לא הכרנו ולא היו לי נטיות פוליטיות כשהייתי בת ארבע ואם כן, אני לא בטוחה איפה קברתי אותן כל השנים, יכול להיות שהן מתו איתו. הבנתי שרבין היה איש חשוב והבנתי שהוא האדם היחידי שהיה יכול להביא את השלום. הבנתי את כל זה אבל זה לא אומר שאני מאמינה שאם רבין עוד היה כאן הוא היה באמת עושה שיהיה שלום, לא כי הוא לא יכל, אני לא מזלזלת בכישורים שלו או משהו כזה, אני אפילו נוטה לשמאל, אבל אני דיי בטוחה שיש לחתול שמצאתי ולרבין סיכוי דומה להביא שלום - פה זילזלתי.

אומרים שאסור לזלזל במישהו שמת או נרצח, אבל תמיד אוהבים להגיד כמה שמי שנפטר היה נפלא ולהאדיר אותו ואף אחד לא מספר על כל הפאקים הקטנים שהיו לו, וכנראה שלעולם לא נדע אם רבין היה זורק את כל הגרביים שלו על הרצפה או שהוא היה מרים אותן לסל - אבל זה לא חשוב כי הוא היה אמור להביא את השלום, ולשלום לא חשוב אם אתה מרים כביסה. 


אז נכון, אני מודה: אני חיה במדינת ישראל ורצח רבין לא עורר בי יצר להרגיש רע או לבכות או להרגיש רע על זה שאין שלום, אני יכולה לעשות את כל זה בלי רבין. אני גם זוכרת שתמיד נמנעתי מללכת לטקסים, לא רק שלו, אני לא אוהבת טקסים של זיכרון בכללי. טקסים של זיכרון מאלצים אותי להיזכר בכל מיני אנשים שמעולם לא הכרתי ויותר גרוע, הם מאלצים אותי להיזכר במשפחות שלהם, שאף אחד לא מדבר עליהם, ולהתחיל להמציא חיים למשפחות ואיך אמא של החייל הזה מרגישה ואיך האחות הקטנה של הילד הזה שהיה בשואה בטח הרגישה כשהיא הצליחה להינצל והוא לא, איך זה ישליך על שאר החיים שלה והאם כשהיא תהיה סבתא מה זה יעשה לה, אם בכלל? ואז אני מתחילה להיזכר בדברים שלא קרו מעולם אבל מה אם הם יקרו לי. נכון, ימי זיכרון הם לא עניין כייפי במיוחד, כי צריך לזכור שוב ושוב ושוב ואף פעם אי אפשר להגיד סטופ, הבנתי את העיקרון - לזכור ולא לשכוח. אבל איך אפשר לזכור מישהו שמעולם לא זכרתי קודם כי פשוט לא היה לי אכפת מימנו, אני, אני היה לי אכפת מחתול, הייתי בת ארבע לכו תאשימו ילדה בת ארבע.



אני לא יצאתי לכיכר ביום שהוא נרצח ולא הדלקתי נרות, שוב כי הייתי בת ארבע ונאמר לי בפירוש להתרחק מאש. מצד שני, גם כשאריק אינשטיין נפטר, לא יצאתי לכיכר ללוות את הארון שלו, גם כי יש לי חרדה מלהיות בתוך המון וגם כי גם אותו לא הכרתי. אבל מידי פעם אני עוברת ליד הפסל של הגיטרה ששמו ליד הבית שלו, גם שם יש חתולים.


// דניאל בוקס

Your email was successfully saved