ביום שישי האחרון טל התחתן. המוהיקני האחרון. כבר אין חברים נוספים מבית ספר היסודי ''גנים'' שעתידים להתחתן. אולי פה ושם יש כמה שבורים שעדיין מנסים לשכוח את ירושלים, אבל אותי הם שכחו מזמן.
מדי פעם אני מתחבר לחשבון ה-ICQ שלי, אולי תגיע הזמנה. שי ליפקוביץ כבר מזמן לא היה ירוק.
בנינו פעם אתר אינטרנט ביחד. קראתי לו ׳בוגי-האתר שכיף לגלוש עליו׳. הוא היה אחראי לתכנות ואני לתכנים. שותפים, אבל סטארט-אפ לא יצא לנו מזה - רק הוצאות על דומיין ושרת. מזל שהיה את סבא שהאמין ונתן את כרטיס האשראי שלו, אינטרנט זהב לא כיבדו מזוודה של פוגים.

אופיר חיתן את טל ונועה. הוא החבר הכי טוב של החתן וגם בעלים של מותג הכריזמה.
בן אומר שהוא מזכיר דג זהב. בשבילי הוא אקווריום שלם.
בכיתה ו' הוא גם היה זה שהמציא את הכינוי ''זיפט'' לטל. בגלל המרירות, הטרחנות, ובעיקר בגלל השורשים הגרמניים.
פלא שהם חברים כל כך טובים?
ואני, בשביל להוסיף שמן למדורה, שפכתי בקבוק מלא של ספרייט על מגרש האספלט שבו שיחק זיפט כדורסל יום אחד. אני בכלל לא אוהב לשתות ספרייט אבל קניתי באותו היום בקו-אופ. זה היה הרמי לוי של פעם.

זיפט צרח עליי. הוא כעס שהרסתי לו את המגרש.
צודק. הייתי אינפנטיל.
בחתונה שתינו ורקדנו, ועשינו עוד כמה דברים. ואז רועי הסתכל בשעון ורמז שצריך ללכת.
לינה, ונועם הקטן מחכים לו לארוחת שישי. עניינים של גדולים. בן הסכים איתו, אבל בינתיים הוא צריך לדאוג רק לטבעת אז זה קל יותר, או שבעצם לא. ורדה רזיאל אני לא.

אף אחד מאיתנו כבר לא גר בגני תקווה אבל ביום שישי כולנו חוזרים למקורות. ההורים נשארו בודדים בין קירות מפלצתיות של חמישה חדרים. ''זה חדר לנכדים יום אחד''. בינתיים זה משמש חדר הנצחה למחשבי פנטיום 486. ת.נ.צ.ב.ה.
ואז, כמה מאות מטרים לפני שהגענו ליעד (אנחנו לא באמת צריכים WAZE) הבטתי בו מהחלון.
בית הספר, שנראה מבחוץ כל כך מיותם. בימי שישי אחר הצהריים הוא תמיד היה מלא בנערים מתבגרים מהתיכון ששיחקו כדורסל.
רק חלמנו שיזמינו אותנו לשחק וייתנו לנו צ'אנס לנסות להרוויח קצת כבוד. והיום? אנחנו בפשיטת רגל. מנעולי ברזל כסופים מעטרים את כל השערים. ''מחזירים עטרה ליושנה'', חשבתי בלב.
''רוצה להיכנס? נעשה סיבוב?״
''יאללה'' השיב. אף פעם לא קשה איתו. תמיד זורם. למה עם בחורות זה לא מצליח ככה?

הצעתי לו שנעלה לגג, כמו בימים הטובים. חיפשנו את נקודת המוצא הכי טובה.
בגיל 12 זה היה נראה כמו משחק ילדים. פתאום זה הרגיש כמו דומינו בבית גיל הזהב.
מחפשים את הנקודה הכי טובה על המבנה. בסוף מצאנו אותה, אבל עלינו בקושי רב. זה הרגיש כמו מעלית של שבת. עולים קצת והמעלית נעצרת למנוחה.
והאבסורד הוא שעדיין לא נכנסה שבת. בכל זאת יצאנו צדיקים קצת.

הבטנו מסביבנו על היישוב החדש. לפני עשרים שנה היו פה בקושי 10,000 איש. קראו לזה ''מועצה מקומית'', ופתאום הנוף המוכר של הפרדסים ושל מגדלי עזריאלי נחסם בגסות על ידי בטון.
מזל שאיתני הטבע חזקים יותר ושקיעתה של השמש העלימה מעט את גינדי וחבריו.
בן ואני ישבנו על שני מזגנים בלויים שכבר לא עובדים שנים. גז מזגנים כבר לא שאפנו, רק זכרונות מן העבר.
הסתכלתי על המגרש הקטן. איך 40 ילדים רצו עליו כל הפסקה, זה פלא שאני עד היום לא אצליח להבין. כולנו חלמנו להיות כמו רונלאדו, אבל לא של היום, הברזילאי.

ובינתיים אותם ילדים גדלו להיות מהנדסים, רואי חשבון, וכמובן, רובם עורכי דין. חייבים.
כתבו בגל-גפן שאנחנו יישוב של אקדמאים. יש גם עובדים כללים, כמה מסוממים ואחד שגם סובל ממאניה דפרסיה חמורה. אמא אל תדאגי, זה לא אני. בינתיים טלפון קטע את הנוסטלגיה הזאת. נועה התקשרה לדעת מתי יגיע לארוחת הערב. כולם כבר מחכים לו.
גם לי הייתה ארוחה. אמא לא מוותרת והזמינה את כולם ליום ההולדת ה-31 שלי. שכחתי כבר שזה היה לפני יומיים. שי לפיקוביץ לא התקשר לאחל מזל טוב. כנראה לא קפצה לו התראה ב-ICQ.
נכנסתי הביתה מזיע, בגדי החדשים, שרק השבוע רכשתי לכבוד החתונה, מלאים באבק.
בכל זאת, לא רציתי שזיפט ייכעס.

''שוב פעם זוג החליט להתחתן ביער''? שאלה עם ביקורת סמויה.
''האמת שלא. הם התחתנו בבר בתל אביב''.
''אני מאד מקווה בשבילך שלא שתית יותר מדי''.
''מה פתאום, רק קצת ספרייט.''

// דניאל גור אריה

Your email was successfully saved