''מתי בפעם האחרונה התרגשת ממשהו?״
אמנם לא התרגשתי, אבל בהחלט הרגשתי לרגע קטן כמו צופית גרנט ואפילו לא הייתי צריך להגיע למחנה השמדה בפולין בשביל זה.
אבל בינתיים אני לא בוורשה, רק ברחובות ההומים של רמת גן.

ודווקא מזה דורין כן מצליחה להתרגש. ראיתם את הפנים שלה אחרי שהצליחה למצוא חניה ברחוב ביאליק בערב ראש השנה? היא לא זכתה בלוטו. רק מצאה חניה בכחול לבן. אושר.
ואני כל כך מנסה למצוא את הדברים הקטנים הללו שמשמחים אותנו. מצאתי זכוכית מגדלת שסבא שלי פעם נתן לי כדי לחקור נמלים בגן חובה. עדיין לא הצלחתי לאתר התרגשות בעזרתה.
קיבלתי 'סחלב' מהעבודה לכבוד החג. הבוסית אמרה שהצטיינתי בשנה האחרונה, וזרמתי עם ''תודה'' וחיוך מאולץ.

הנחתי אותו במרפסת ודורין נתנה לי הוראות כדי להשאירו בחיים. היא מצהירה שהיא מצליחה להתרגש אם הצמחים שלה שורדים את החום של אוגוסט. מזל שאנחנו כבר כמעט באוקטובר.
אולי הסחלב שלי בכל זאת יזכה להדליק נרות חנוכה. מקסימום נשתמש בגזע הרקוב שלו כשמש ראשי.

ובסימן ראש השנה אני מצפה גם לאחיין קטן שצריך להתפרץ בכל יום. אם אפשר רק לא ביום כיפור, בבקשה אלוהים. בפעם האחרונה שנסעתי ברכב ביום הכיפורים זה היה ביסודי, אחרי שנרמסתי על ידי רוכב אחר. רעש האבנים שפגעו ברכב של אבא שלי הכאיבו לי יותר מהתפרים במצח.

''אל תתרגש דניאל, עד החתונה זה יעבור'' אמא אמרה. בינתיים חלפו להם עשרים שנה ואין שום סימן לחתונה באופק, אבל הצלקת מעל המצח נראית לכל. תודה רבה באמת אמא!
ואני מתכנס בתוך תוכי ובאמת מנסה, אבל הלידה הצפויה הזו לא עושה לי כלום.
סוג של איש פח, שאפילו דורותי מארץ עוץ לא רוצה. בלתי ניתן לריפוי. זה מה שדורין אמרה לי לפחות. היא גם שאלה אם אוכל לכתוב לה משהו. ''אני לא זונה של מילים. כשזה בא אז זה בא.''
''אם תכתוב לי משהו אזמין אותך אליי למרפסת לשתות בירה ביחד.''

אז כנראה שאני כן זונה של מילים אחרי הכל, מה לא תכתוב בשביל בירה במרפסת עם אישה יפה? אכתוב גם מודעת אבל עבורי אם אצטרך.
''אנו המומים וכואבים את לכתו של בנינו, חברנו, ו...''
פתאום זה הכה בי. אם אתאדה מחר מאיזו שהיא סיבה יכול להיות שזה יעציב כמה אנשים, אולי אף ישמח אחרים לתקופה קצרה. אני האחרון שאתפלא.
ונצ׳י נץ׳ אפילו מסכים איתי. הוא גם יודע שכל הזמן הזה הייתי לבד.

דורין צעקה עליי שאבריח את המלנכוליה הזאת ושאתרכז בטוב. היא אופטימית ביסודה.
''אני גם רוצה קצת מהאופטימיות שלך'' אמרתי.
''תגיע אליי. אני אחלוק איתך״
''במרפסת?״ שאלתי.
''נחשוב עלייך. קודם נראה מה כתבת״.
זרקתי במהירות את המקלדת לכל הרוחות על הקיר. פתחתי את המגירה ובחרתי את העיפרון הכי חד שיש. אני חייב לבחור את הכלי הטוב ביותר לצאת למלחמה.

נכנסתי לאוטו וברוח החג התנגן לו שירו המפורסם של אהוד מנור ברדיו.
''בשנה הבאה נשב במרפסת ונספור ציפורים נודדות''.
בחשבון תמיד הייתי חלש, אבל לפחות דורין תגרום לי להתרגש סוף סוף.

// דניאל גור אריה

Your email was successfully saved