התיישבתי על הכיסא הרעוע. אחד מתוך סט לא אחיד שקונים ביד 2, או מוסרים. תלוי על איזה שוכר לחוץ נפלת. ואני כמעט שנפלתי בעצמי מהכיסא אחרי שהיא הניחה את קערת השניצלים העמוסה לפניי. מי זה המטורף הזה ולמה הוא מביט בנו ככה, הם חשבו לעצמם.
אין להם מושג עם מי הם עומדים להתעסק. תכף נלמד אותם מאיפה משתין הדג.
התרנגול, סליחה.

וכמה שניסיתי ללמד אותה מאיפה אני משתין... גיבור על חלשים. היא הרי כבר הייתה שם, מתרוצצת במטבח בין סיר לסיר, כאילו שהיא עוברת טירונות נוספת, ואני נהנה להרכיב את משקפי השמש השחורים ולחלק פקודות שלא מובילות לשום דבר, והחיילת ההיא כל כך מצטיינת. משקפת את כל מה שחלמתי עליו בלילות. אפילו אימא ואבא אהבו אותה. זה כבר הישג בפני עצמו. ''היא מבית טוב'', הם דאגו לומר לי. ומה עם הבית שלי? אנחנו תקועים בשלב היסודות כבר שנים רבות, ואני קצת מרגיש כמו פרויקט של ענבל אור.

אני מביט בהילוך איטי על ידיה השמנוניות סופגות בנייר את השניצלים המוזהבים. זאת ארוטיקה במיטבה מסוג אחר, כזו שלא רואים בשעת לילה מאוחרת בערוץ אגו.
אייל גולן סיפר פעם שלמרות שהוא אוכל סטייק כל יום מדיי פעם מתחשק לו שוקולד. פרווה כן? כי הוא צדיק.
אבל איזה פרווה ואיזה נעליים. היא דאגה להעמיד אותי במקומי ולנבוח עליי שרצתה, ובצדק. זה הגיע לי. כי גם לי מדי פעם התחשק לאכול שוקולד למרות שהיא מכינה את השניצלים הכי טובים בעיר.

אנחנו הרי גדולים בלחיות בדיעבד. מה היה קורה אם, וכאשר. מי יודע?
אני אוכל את הדייסה שאני בישלתי לעצמי, וכמה שהיא מקולקלת. תאריך תפוגה שעלול לסכן כל קיבה תקינה, אז למה למען השם הלב לא מרגיש טוב? אני עדיין צעיר בשביל בדיקות שנתיות לכולסטרול. לא מעשן, שותה בחבר'ה, ומשתדל לרוץ פעמיים בשבוע על ההליכון. טוב נו, פעם אחת.
לא הצלחתי לשקר לעצמי.
היא אמרה לי שאני מסוכן מדיי, כי הדיכאונות שלי מדבקים. אז תעשי לך חיסון נגד שפעת, מה את רוצה ממני. היא לא עשתה. אמרה שמפחדת ממחטים. למרות הכל המשכתי לדקור אותה מדי פעם.

אין לזה סוף, חשבתי. אני סוג של בעל מכה. רק ללא הטבעת והמכות. ולכל הפמיניסטיות- זאת מטאפורה ,כן?
ואני תוהה לעצמי מה היא עדיין עושה איתי אחרי כל המכות, ואם לא נמאס לה לשמש כשק החבטות שלי. מה זה משנה, אני יכול להמשיך כך לעד. היא תהיה שם כשאני צריך, ובטח כשאני רעב.
אז סימסתי לה. ''אני מסיים את הריצה ומגיע הביתה. תוכלי להכין לי את המנה הרגילה?''
אין תגובה. דממה.

היא בטח עסוקה בקניות לבישולים, חשבתי לעצמי. טיפסתי במעלה המדרגות. הייתה באוויר תחושה שונה. יותר נכון לומר, ריח שונה, כי חוץ מריח נסורת האוגרים החריף של אלכסיי, הילד המעצבן מהקומה הראשונה, לא הרחתי דבר אחר.
וכשהדלת נפתחה ראיתי את המעטפה מונחת על שולחן האוכל בסלון עם השם שלי עליה.
לא חיכה לי אוכל חם באותו היום, רק מכתב קר ממנה.
הייתי מוכן לארוחת שחיתות באותו ערב. שילך הכולסטרול לעזאזל.
הייתי רעב ורציתי להרגיש טוב עם עצמי, אז הזמנתי מקום למסעדה הכי יוקרתית שיכולתי למצוא באותו ערב.
''כמה תהיו?'' המארחת שאלה אותי. ''את לא רואה שזה 1+ אפס?״
ככה היא חתמה את המכתב שלה.

ואני יושב שם על כוס יין נובורישית ומעיין בתפריט ללא כל שום החלטה ברורה. אני לא ממש בטוח אם אני רוצה ללכת על הסטייק העסיסי או סתם להמתיק את ההרגשה הרעה באיזה מוס שוקולד. לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב.
''חלק ממנות הספיישל היומיות של השף לא קיימות בתפריט, תרצה אולי לשמוע עליהם?''
''יש היום שניצל?''

// דניאל גור אריה

Your email was successfully saved