"לא עבר” הוא הצמיד את הטופס לשמשה.
לא מפתיע, אבל שאלתי אם “יש הרבה מה לתקן?”
"הכל רשום” הוא אמר וקרא לנהג הבא להיכנס.

"זה לפחות אלפיים שקל" היא אמרה בזמן שהיא מחפשת לנו שירים לנסיעה.
"שמעת על 'פרדוקס הגרזן' פעם?” שאלתי.
“לא נראה לי” היא השיבה בעודה מרוכזת בפלאפון.
“נניח ולסבא שלך היה גרזן” התחלתי להסביר, “ואחרי תקופה החלטת להחליף את הלהב, לאחד חדש".
נו? היא הסתקרנה.
"ואז, לאט לאט, עם הזמן, החלפת גם את הידית".
"אוקיי" היא ניסתה לעקוב.
“האם זה עדיין הגרזן של סבא?” שאלתי.
"נחמד" היא חייכה, “אז ככה אתה מרגיש עם האוטו?”.
“גם, כי עברתי איתו הרבה, אבל הנשיקה הראשונה שלנו הייתה באוטו” עניתי.
"זה עדיין האוטו שלך, אל תדאג. אבל לגביה,  נראה לי שפחות" היא סיכמה.
“כן, כנראה שאין בה שום דבר שלי כבר, אבל אני עדיין רואה אותה מתחת למעטפת, היא עדיין שם".

"עכשיו תורי" היא אומרת. "שמעת על הצד האפל של הירח?”
“אחלה אלבום" זרקתי בציניות.
"הכי טוב, אבל לא לזה התכוונתי" היא החזירה אותי לשיחה.
“אני יודע שיש צד אחד של הירח שאף פעם לא ראינו” עניתי בהיסוס.
“נכון, אתה יודע למה אבל?” היא בדקה אותי.
שתקתי.
"כי מעבר לזה שהוא מקיף את כדור הארץ, הוא גם מסתובב סביב עצמו, וזה משאיר אותו תמיד עם הפנים אלינו" היא פירטה.
אני מנסה לדמיין את זה, אז היא עזרה: "תחשוב שאני מסתובבת סביבך, אבל תמיד מסתכלת עליך, כל הזמן, גם כשאני מאחוריך".
"אוקיי” חייכתי.
"בשום שלב לא תראה את הגב שלי" היא סיכמה.
"קטע" מילמלתי.
“לא קטע, כוח משיכה" היא תיקנה. “ולזעזאל, כמה כוח יש לה עליך".
ידעתי שזה יגיע.
"וכוח משיכה הוא קבוע” היא המשיכה, "שום דבר לא ישתנה מאיפה שאתה עומד כרגע, הכל סובב סביבך כמו שהוא יסתובב תמיד, מה שלא ראית עד עכשיו, לא תראה לעולם" היא פירטה.
אני שותק, כי אני כבר יודע שככה עובד היקום הזה.
"אז כדי לראות צדדים רחוקים, צדדים חדשים, אתה צריך להרים את התחת שלך ולשנות מיקום” היא זרקה את המיקרופון.

שונא כשהיא צודקת.

מעניין אם היא עדיין שם, אם היא עדיין היא.
כי כולנו מחליפים את עצמינו עם הזמן, אבל אני כנראה הגזמתי, החלפתי כבר הכל.
“אז קח את החלקים הישנים, ותרכיב מהם אחד חדש” היא קבעה.
חשבתי על זה שנייה. "ואז איזה מהם יהיה המקורי?”
היא חייכה.
דממה.
“מעניין” מלמלתי.
היא החליפה מלא דברים בעצמה, אבל עדיין.
וכנראה שיש בה יותר דברים חדשים מהישנים, אבל אני רואה דרך כל זה, ואני יודע שזה לא טיעון חזק בכלל, אם אאלץ לעמוד מול חבר מושבעים, לא אשכנע אפילו אחד עם הטיעון הזה.
אבל זה שם. עמוק בפנים, היא שם, והיא הייתה שלי קודם.
היא הייתה שלי לפני כולם.
זו שאלה של זהות.
זמן יעבור, והחלקים יוחלפו, ואחרי מספיק זמן, יצא שהחלפנו הכל, אפילו יותר מפעם אחת.
אז לחלקים המקוריים כבר אין משמעות, כי זה לא הגרזן של סבא כבר, זה הגרזן שלי.
תשנה מיקום, תשנה מחשבה.

"זו הבעיה לדעתי, החיים שלי זה כמו לנהוג באוטו, וכל אחת שאני פוגש, זה כאילו היא נכנסת איתי לנסיעה"
“אז איפה הבעיה?” היא שאלה.
“שאף אחת לא יוצאת ממנו. אף פעם" עניתי.
"כן..." היא מילמלה. "זו כנראה הסיבה שלא עברת טסט”.

// דניאל נחמוד

Your email was successfully saved