מה יהיה? הוא מתעצבן.
"לא יודע” עניתי וחשבתי שזה לא חכם לעצבן את המפיק שלך.
"אז קדימה!" הוא החזיר, ולזכותו, הוא הזהיר אותי שהוא עלול להתעצבן כשמגיעים לא מוכנים.
אבל זה פשוט לא יוצא.
“אולי ניקח הפסקה?” שאלתי.
“שום הפסקה, אחרי הסולו תיקח כמה הפסקות שאתה רוצה. עכשיו תנגן" הוא אמר ולחץ "פליי”.
ועוד לפני שאני מתחיל אני כבר יודע שזה לא יקרה.
הגיטרה לא איתי. אני מרגיש אותה. זה לא יום טוב להקליט.
ניגנתי. והוא עצר אותי, שוב.

“מה אתה עושה?!” הוא שאל בעצבים.
הורדתי את האזניות.
“זה כלום, זה סתם סולו, חסר משמעות. אני מוריד אותו," הוא החליט.
“חכה רגע" מילמלתי בעודי תקוע על ה"חסר משמעות" שהוא פלט.
“מה אתה רוצה לשים שם?” הוא שאל.
“לא יודע" עניתי, אבל הייתי צריך להגיד "משמעות".
“תחשוב! זה השיא של השיר! מה אתה רוצה בו?" הוא שאל בטון של "You better make it count".
“לא יודע" לחשתי והבטחתי לעצמי שבמשאלה ההבאה שלי, אבקש לדעת.
עצמתי עיניים.
ולפתע אנחנו בחדר כושר.
אני עם כפפות חובט בשק איגרוף והוא עם שעון, מודד זמן וצועק "תחבוט!"
חבטתי.
"יותר חזק" הוא דרש.
חבטתי שוב.
"זה כל מה שיש לך?” הוא עקץ.
עצמתי עיינים וחבטתי.
וזה היה הכי חזק שלי. 
ומשהו נפל מתוכו.
עמדתי קפוא. לא יכול להיות שקרעתי את השק. אני לא כזה חזק.
אבל הוא חייך, כאילו הוא ציפה לזה.

"אתה מזהה אותו?” הוא שאל והצביע על מה שנפל מתוכו.
בחנתי מקרוב. "כן”, אמרתי. "זה חבר מפעם"
"כנראה שהוא לא היה חבר משהו” הוא קבע. "עכשיו תמשיך."
עצמתי עיניים ושוב חבטתי. הכי חזק שלי.
ושוב פעם נפל משהו מתוך השק.
הסתכלתי לראות מה זה הפעם.
"ואותה? אתה מזהה?” הוא שאל.
'מביך' חשבתי לעצמי. "כן" אמרתי ניגבתי זיעה מהמצח. "יצאנו פעם".
"אז מסתבר שהיא לא הייתה משמעותית מספיק. היא בחוץ גם". הוא החזיר.
חבל, דווקא אהבתי אותה.

וככה זה נמשך, שעות.
אני על השק והוא צורח "מעניין מה עוד נגלה שם בפנים?”
ודברים נפלו. דברים שאהבתי, ואנשים שאהבתי.
מתישהו, זה התחיל להרגיש טוב. אחרי הכאב והבילבול.
שלא תתעייף " הוא אמר, “יש עוד מלא לרוקן".
המשכתי, מנסה לזהות מי נופל ממנו, ורק מתפלל שהיא לא תהיה הבאה בתור.
רק שהיא לא תיפול.
ואז, כמובן, היא נפלה.
הפסקתי, לא יכולתי לחבוט יותר, פשוט הסתכלתי עליה.
דממה.
הוא גם השתתק, כנראה שהוא ראה כמה היא הייתה משמעותית.
הוא שם יד על הכתף שלי, “סיימת להיום, לך תנוח". 

עמדתי שם, עם הכפפות, חושב על הכל, לא בטוח אם אני בוכה או מזיע.
“אל תתבאס" הוא אמר. "ככה זה עובד”.
מנסה לעכל.
"אתה תופתע לגלות מה נופל לאנשים מהשק" הוא המשיך.
"זה לא בגלל מה שנפל שאני מבואס" לחשתי.
אז? הוא שאל.
"זה שעכשיו אני לא יודע מה נשאר בפנים" עניתי.

הוא חייך.
"זה הרעיון, אף אחד לא יודע. אף פעם".
חזרה בסטודיו.
הוא מקליט ואני מנגן.
ולעזאזל, זה מהמם.

תרוקנו, אל תתנו משמעות להכל, זה סתם כבד :)

נ.ב.
כל פעם שאני מגיע הביתה אחרי יום מבאס,
אני מבין מחדש, כמה אני רוצה כמו האנשים האלה, בצד השני של האוניות.
ואני לא מאחל לכם ימים מבאסים, אבל אולי, כשהם יגיעו, מתישהו אני אהיה זה שיתנגן לכם באוזניות.

// דניאל נחמוד

Your email was successfully saved