טוענים ששינוי הוא תהליך איטי, שעשוי לקחת אפילו שנים מבלי שתרגיש איזשהו הבדל ממשי. לפי החודשים האחרונים בחיי, יש מצב שאפשר להתייחס לזה לגמרי אחרת. מודה, חיפשתי כל כך הרבה זמן תשובות להמון שאלות שעלו לי. הלכתי בכל דרך שנקרתה מולי בכדי לנסות לפתור את החידות הללו, שהיו תלויות מעל ראשי כמו איזה אות קין מסוים. יכול להיות שגם לא שמתי לב, ועדיין התרחש ובעבע משהו מתחת לפני האדמה, או מתחת לאף. ישנם רגעים שבהם נדמה שאתה שוב מסתחרר ואינך מצליח לפתוח מפרש בים הפתוח, במציאות היפה או הכואבת הזו, תלוי לאיזה כיוון אתה בוחר להסתכל ולהוביל את עצמך.

יותר קל לחזור אחורה, להתכנס אל תוך מקום בטוח, בועה ששואבת אותך וממך אנרגיות מיותרות. אבל, כשאין סיבה ממשית, למה לעשות זאת לעצמך? יכולת להישאר כבוי וללקק את הפצעים, ולבכות את זה שהיא בחרה ללכת. ושוב, מדוע? מותר לך להיות סבלני עם עצמך, ופחות קשוח וביקורתי. כולם עושים טעויות ונכשלים מדי פעם, זה חלק מהיותנו אנושיים, לובשים דמות גוף ודם זורם בעורקים. מכאן רק לומדים, קמים ומשתפרים.

נמאס לי לברוח, בסופו של דבר עדיף להתמודד ולמצוא כוחות אדירים שכיף למצוא במי שאתה, בתוכך. מתאפק ומחזיק עצמי מלהציץ אל העבר הכלל לא רחוק, בעיקר להיאחז באיזשהו געגוע נוגע אל משהו שנעלם עם הזמן. אולי עדיף לי למחוק כל דבר לחלוטין, אפילו משהו מזערי שרק מזכיר ומעורר, ומה הטעם? הרי מדובר במשהו שהיה חלק ממני, שהוציא וביטא צדדים טובים ורעים, שכיף לחבק ולסלק.

נדמה שהצעדים שלי נעשים גדולים ובטוחים יותר. הנסיבות כביכול הכריחו אותי לתהות מה איתי, ואיך אני מתקדם אל עבר החלומות שתלויים להם אי שם על המדף. במקום לדמיין ולשער, בתקופה הזו אני בוחר להגשים. אני עושה את הדברים שהכי הפחידו אותי עד לפני חודשים ספורים. כשמהפכות כה משמעותיות מתרחשות בעת ובעונה אחת, כמעט וקשה לעצור את פיק הברכיים. לעזוב מקום עבודה שבו התבססת, לבנות שגרה חדשה לחלוטין. לצאת מתוך מערכת יחסים שהיית שקוע ומרוכז בה באופן אבסולוטית, ולחזור אל הים. כבר משתדל לא לדון מה הסיבות, זה פשוט היה. יבואו עוד מחשבות וחלומות שנוגעים לזה, אך הם יישארו בגדר הרוח, כי הממשיות שלהם מזמן תמה.

כבר יותר מחודשיים שאני על קו רמלה-שדרות. נהנה משנייה אחר שנייה. סוף סוף יש לי מקום לבטא את כל כולי בדרך הכי טובה לכך. את התסכולים מחליפים לרוב תקתוקי מקלדת, צחוקים וחיוכים קורנים. בא מרוכז ומפוכח לקראת המסלול הזה, שרק החל, והציפייה להמשך הולכת וגדלה מיום ליום. הלימודים הללו הגיעו בדיוק בזמן, כדי שיעזרו לי לכרות את הזהב שקיים, להוציא את הגרסה הכי טובה שלי שיכולה להיות. בימים האחרים אני נכנס לשער בית ספר, עם שלל ילדים מקסימים. מי זוכר שחששתי נורא? העבודה הזו ממלאת אותי באור גדול, ובעיקר כיף לקבל את האהבה האדירה שלה, הוקרת התודה, וחיבוק תמים בקיצו של היום.

עכשיו גם הגשמתי חלום מתוק, ובאיחור מסוים יש לי אוטו, שרק נותר לי לסובב את המפתח בסוויץ', ולנסוע אל עבר היכן שרק אחפוץ. למלא את העיניים בירוק, בשחרור מופלא שכזה. יותר עצמאי, בוגר, מודע למה שקיים. רק מתפלל שעוד דברים חדשים יגיעו להם. איני כבול, אולי רק לבירוקרטיות מפגרות. בשורה התחתונה, חופשי להאמין בכל.

// דניאל סידון

Your email was successfully saved