זה קטע, אני כותב כבר יותר מ-15 שנה אבל האמת היא שאני לא זוכר מתי התחלתי.

קשה להריץ לאחור את הזיכרון ולהיזכר ברגע המדויק שבו הצלחתי לזקק את התחושות שלי, את הרגשות שלי, למילים. אולי כי זה כבר היה לפני כל כך הרבה זמן, אולי כי הרגע הזה לאו דווקא היה כל כך משמעותי. בעצם, אולי לא הייתי ממהר להכריז על הרגע הזה כלא משמעותי, אך אין ספק שבהמשך השנים הגיעו רגעים משמעותיים יותר.

עוד מימי החטיבה אני זוכר את הכתיבה ככלי משמעותי בחיים שלי, אבל למה הוא כל כך משמעותי?
לא כולם יודעים אבל בני אדם חווים רגשות בעוצמות שונות, ואני מאז ומתמיד חוויתי רגשות בעוצמות שיא – כשאני עצבני אז אני נדלק ומרגיש זעם, כשרע לי התחושות והרגשות עוטפים את כל הגוף שלי, כשפוגעים בי זה כואב לי בעוצמות שקשה לי לתאר וכשאני אוהב אני מרגיש זרמים בכול הגוף.

רוב האנשים לא רואים את זה עלי וזה לא שאני מנסה להסתיר, לפחות לא עכשיו – אבל בחטיבה ובתיכון, ניסיתי להסתיר את זה בכל הכוח. מסיבה כלשהי, תפסתי החצנת רגשות כחולשה, פחדתי שינצלו אותי. אז הסתרתי. סיגלתי לעצמי איזושהי יכולת להראות פנים אדישות, פני פוקר, פיתחתי הומור סרקסטי וראייה צינית על החיים, רציתי להיראות אדם חזק, אז הסתרתי, הדחקתי. 

אבל הכתיבה, הכתיבה תמיד הייתה מקום המפלט שלי – מקום מלא רגש, מקום לבטא את כל החששות, הפחדים, החרדות, השמחות, האהבות והשיגעונות. ככל שעברו השנים למדתי לבטא את עצמי בצורה טובה יותר, אבל בייחוד למדתי דרך הכתיבה להכיר את עצמי. אחרי לא מעט שנים, הכתיבה החלה להיות הדרך שבה הצלחתי לתקשר רגשות. הייתי כותב מכתבים לאנשים שחשובים לי כדי להסביר להם אותי, כדי לחשוף את מה שאני מרגיש, כדי לנסות להשתנות. 

כמו הרבה אנשים שכותבים, הצלחתי לכתוב רק כשרע – כי "כשטוב אז למה לכתוב?". ואז אחרי פרידה קשה בצבא הגיעה תקופה רעה ממש. כל כך כאב לי. אני זוכר חצי שנה שלמה שבה בכל יום כאב לי כל הגוף, התפוצץ לי הלב. לא ידעתי איך לתקשר עם הסביבה, לא הצלחתי להבין את עצמי אז שוב נסגרתי, נאטמתי. זה ישמע מוזר אולי אבל אני חושב שמשהו כמו שנתיים שלא הרגשתי כלום, פשוט כלום, כי ידעתי שאם אפתח את מה שמתחולל אצלי בלב – אתמוטט.

עכשיו אני כבר מספיק בשל כדי להגיד שהגעתי לאיזושהי נקודה בחיים, והבנתי שהיא נקודת אל-חזור. נקודה שבה הבנתי שאני עומד לאבד את שמחת החיים שלי, את הדרייב לחיים. אז החלטתי לטפל בעצמי, לפתוח את עצמי לחברים ולסביבה, לתקשר, להרגיש. 

והדרך שבה הצלחתי לצעוד את הצעדים הכי גדולים שלי הייתה הכתיבה. דרכה הצלחתי להבין מה עובר עלי, מה אני מרגיש, מה אני צריך. דרכה הצלחתי להסביר את עצמי, במובנים מסוימים הכתיבה הצילה אותי.

עוד צעד ענק שעשיתי בחיים היה לפני שנתיים כשהצטרפתי ל"מה וזה". החלטתי שהגיע הזמן לחלוק את הכתיבה שלי, את הרגשות והמחשבות שלי. ואיזה דברים מטורפים קרו לי בזכות זה – הכרתי אנשים מדהימים, חזרתי לקשר עם החברים מהקיבוץ, פתחתי צלקות ישנות, ריפאתי לא מעט מהן, התאהבתי, ואפילו הצלחתי להחזיר לתקופה אהובה דרך פוסט מרגש.

בשנה האחרונה הכתיבה הפכה לדרך חיים, היא הביאה אותי למקום שבו אני שלם עם עצמי, עם החברים שלי, עם הסביבה שלי. זאת הפכה להיות כתיבה מהלב, בלי מסננות, רק אני, דניאל.

// דניאל רימברג

Your email was successfully saved