"לבדי, מבולבל, מול עתיד מעורפל. מי יגיד, אם בכלל, כולנו אבודים בחלל..."

יש משהו בתקופה הזאת, יש משהו בחודשי אוגוסט-ספטמבר שחוזר ומכה בי שנה אחר שנה. לא יודע להסביר בדיוק למה אלו חודשי מעבר מבחינתי, חודשים שבהם נשמטים לי הרבה בסיסים, הרבה דברים לא ברורים, מעורפלים ומייצרים תחושה חזקה של חוסר וודאות. יכול להיות שזה קורה לי שנה אחר שנה בחודשים האלו בגלל שהם מסמלים את תקופת המעבר שבין השנה שחלפה לשנה שקרבה, הרי שנים התעסקתי בחינוך וכשהפסקתי התחלתי ללמוד באקדמיה.

זה קצת הזוי אבל עדיין יש לי "חופש גדול" ממש כמו שיש ביסודי ובתיכון. רק ההבדל הוא שאני לא בן 8 וגם לא 18, אני בן 28 ו"החופש" הזה פוגש אותי במקום אחר לגמרי. זה ממזמן לא פאן להתבטל חודשים על גבי חודשים ולחפש את עצמי, לחפש עיסוקים, ללכת לישון לפנות בוקר ולקום בצהריים. אני הרי בן אדם שאוהב יציבות, וודאות, בן אדם שאוהב שגרה ויותר מזה - בן אדם שאוהב שגרה עמוסה. אז החלל הזה, הריק הענק הזה שצריך למלא מערער אותי עד עמקי נשמתי.

לא יודע להסביר למה, תמיד בתקופה הזאת היקום מזמן לי אינספור צמתים והחלטות גורליות – לפני שנה זאת הייתה פרידה כואבת וקבלת החלטה די גורלית כלפי מקום העבודה. האם אני יכול להגיד שהתקופה הזאת לפני שנה הייתה מאופיינת ב"חוסר וודאות"? כן, ככל הנראה הרגשתי חוסר וודאות, אבל יותר הרגשתי חרדה. חרדה מהעתיד הלא ברור, המעורפל, הלא מובן, הרגשתי תלוש, אבוד בחלל.

ועכשיו? אני לא מרגיש שהקיץ הזה, שהתקופה הזאת הייתה קיצונית כמו שנה שעברה, אבל אפפה ועדיין אופפת אותי תחושה חזקה של חוסר וודאות. תכף מתחילה שנת הלימודים האחרונה שלי באוניברסיטה (לתואר הראשון לפחות) ואין לי שמץ של מושג איך היא תראה.

יש בזה משהו מפחיד, זה מפחיד כי הצלחתי בשנתיים האחרונות ליצור לעצמי מסגרת חיים שעשתה אותי מאושר – אני גר בבית שאני אוהב, אני מוקף חברים שעושים לי טוב, אני עובד במקום שאני נהנה להגיע אליו. בשנתיים האחרונות חוויתי אינספור חוויות – משוגעות, מדהימות, כואבות, מוזרות ומרגשות. אבל אלו היו חוויות שעיצבו אותי, עיצבו את החיים שלי, אלו שאני רגיל אליהם, אלו שאני אוהב, והמחשבה שזאת השנה האחרונה לתואר מלחיצה אותי בטירוף.

אין לי מושג איך תראה השנה הקרובה אבל אני מבין שיש המון דברים שאחווה בפעם האחרונה, שיש לא מעט אנשים שאראה בפעם האחרונה. זה אולי עוד רחוק אבל שנה מעכשיו יש סיכוי גדול שרוב החברים שלי כבר לא יגורו לידי, שאגור במקום אחר, שאעבוד בעבודה אחרת, כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות. אין לי מושג מה אהיה כשאהיה גדול, עם מי אגור, ליד מי אשן כל לילה, לאיזו מטרה אקום כל בוקר.

אני מרגיש שאני הולך אל הלא נודע וזה הדבר שהכי קשה לי בעולם. זה יושב עלי כל הקיץ הזה, זה מעיק עלי ומערער אותי. אבל ככל שאני מדבר על זה עם יותר חברים, ככל שאני יותר מתעמק בתחושות, ברגשות, אני מבין שאני לא לבד בזה. אני מבין שכולנו חווים את זה, עוברים את זה, שזה חלק בלתי נפרד מהחיים. אני מבין שגם אם אני לא יודע לאן אגיע, כדאי לי לפחות לנסוע עם חברים, ליהנות מהדרך.

"לפעמים זה לא קל, אל תרגיש כה אומלל. בוא איתי, כי חבל, כולנו אבודים בחלל..."

// דניאל רימברג

Your email was successfully saved