ינואר 2019, אתמול חגגנו או ציינו את תחילתה של שנה חדשה, תלוי את מי שואלים. היה ערב של תחושות מעורבבות, מעין אושר מהול בעצב. התחלתי את הערב בבר השכונתי עם חבר, רגע לפני שהוא עולה למשמרת, ישבתי איתו ועם עוד שתי בחורות. משום מה עלה נושא שיחה שתמיד חוזר על עצמו – זוגיות. עם עצמי, אני לא כל כך בטוח מה אני מרגיש כלפי זוגיות, הייתי בכמה מערכות יחסים בחיי, חלקן היו מדהימות, חלקן היו רעות, חלקן סתם היו. אני חושב שזה אחד הדברים הכי אמביוולנטיים בחיי – זוגיות עושה לי טוב ורע, גורמת לי אושר ועצב.

עוד כמה חודשים אני כבר בן 29. כשהייתי צעיר יותר, תמיד הסתכלתי על חבר'ה בגילי כעל אנשים בוגרים, מיושבים, שכבר התחילו את "החיים האמיתיים". אני לא בדיוק מרגיש שם אבל מצד שני אני לא מרגיש כל כך רחוק. אני מרגיש שאני כבר בגיל שבו אני יכול להסתכל אחורה על החיים שלי ולהבין שעברתי כברת דרך. עברתי לא מעט דברים בחיים, עברתי בלא מעט מסגרות, גרתי ברחבי כל הארץ, פגשתי אנשים מכל העולם, חוויתי מערכות יחסים, חוויתי את עצמי בלא מעט רגעים קשים וטובים.

תכף אני מסיים את התואר ויש לי כיוון שאליו אני רוצה ללכת. נכון, אני לא יכול להבטיח לאף אחד וגם לא לעצמי איפה אהיה עוד חמש שנים, אבל אני יודע שאם אשקיע את כל כולי כנראה שאצליח. ככה זה תמיד היה בחיים שלי, כשהשקעתי את כל הלב, הגוף והנשמה שלי בפרויקט, בעבודה, בלימודים - תמיד הצלחתי. אני כבר מכיר את עצמי טוב מאוד, אני מכיר את דניאל, אני יודע שכשאני לוקח משהו, כשאני רוצה משהו ונותן לו את כל הלב, השמיים הם הגבול (ולפעמים מעבר). אני יודע לדמיין רחוק, לדמיין בגדול, אני יודע לפרוט לפרטי פרטים את הנקודות שבהן אני צריך לעבור כדי להפיק 400% מכל דבר שאני עושה.

לרוב זה נותן לי סיפוק אדיר, הרגשה שהצלחתי, שהגשמתי את הרצונות שלי. זאת מעין תחושה של אופוריה, אבל יש לה מחיר. אני יודע לרוץ מהר, הכי מהר, אבל רק כשאני רץ לבד. וכשאתה מתרגל לרוץ לבד, לא משנה כמה גבוהה הפסגה שאתה עומד עליה, אתה עומד עליה לבד, אתה שם לב שחסר מישהו לרוץ איתו. לרוב אני שם לב לזה רק כשאני בראש הפסגה, רק כשהגשמתי את החלום, את הרצון, רק כשאני עוצר לנשום אוויר – אז אני מרגיש אושר מהול בעצב.

במערכות יחסים תמיד נתתי את כל הלב והנשמה שלי, כי כשאני אוהב, אני אוהב בענק. אבל בדיוק בגלל שאני אוהב בענק, בדיוק בגלל שאני משקיע כל כך הרבה רגש, זה מאט אותי. כשאני בזוגיות, הזוגיות במקום ראשון בסדר העדיפויות, ככה הלב קובע. ואז, אז אני לא מצליח להגיע לפסגה, אז אני לא מצליח להגשים במאה אחוז, אני מרגיש יותר איטי. אני פשוט לא מצליח להשקיע את כל הלב והנשמה גם במישהי וגם בעבודה, אין לי מספיק כוחות נפשיים.

תכף יומולדת 29, אני כבר מתחיל לדמיין את השנים הקרובות ואני קרוע. אני מבין שהדרך הכי טובה להגשים את החלום שלי היא לרוץ לבד, לרוץ מהר ובכל הכוח. אבל מנגד, אני מרגיש שחסרה לי מישהי לרוץ איתה, לחלוק איתה, לשתף. אני מרגיש שאני קרוע בין הגשמה עצמית להגשמה רגשית ואין לי תשובה, רק לתת לזמן להחליט.

// דניאל רימברג

Your email was successfully saved