כשהייתי קטן חלמתי להיות שחקן כדורגל. הייתי מבלה שעות במגרש, רץ, מוסר, בועט. היה לי איזה חלום כלשהו להיות הבלם הכי טוב בעולם. כן אני יודע, זה לא איזה תפקיד נוצץ, זה לרוב לא השחקן שנחקק בדפי ההיסטוריה. אבל בשבילי זה היה חלום, אהבה – בשבילי לעצור את החלוצים הכי טובים הייתה שליחות. ואז, בכיתה י' התחילו לכאוב לי הברכיים, נפצעתי, החלום התנפץ לרסיסים. הבנתי שאני יכול לשחק כדורגל עם החברים אבל על קריירה מקצועית אין בכלל על מה לדבר, שכאבי התופת לא ייעלמו לעולם.

אז הלכתי לעולם החינוך – הדרכתי שנים, ליוויתי מדריכים, הייתי רכז של מעל ל-400 ילדים. במשך שנים קמתי בוקר בוקר לעולם החינוך, לעבודה בלתי פוסקת – עבודה קשה, לא מתגמלת, במובנים מסוימים עבודה כפוית טובה. אבל משהו בעולם הזה תמיד משך אותי, עשה לי טוב, אתגר אותי. לא משנה כמה חרא אכלתי במשך השנים הללו, המשכתי הלאה, המשכתי מתוך אמונה עיוורת. האמנתי בכל ליבי שאצליח לעשות שינויים ענקיים במדינה הזאת. 

ונכון, היו הצלחות לא מעטות, אבל משהו באמונה העיוורת שלי החל להיסדק. הבנתי שלא כל מי שמסביבי באמת אוהב את מה שהוא עושה, הבנתי שכדי לעשות שינויים גדולים צריך "להתלכלך" לפעמים, לעגל פינות. מעבר לזה, החברים הכי טובים שלי עזבו את העולם הזה והרגשתי שכולו מוטל על כתפי. אז עזבתי, חיפשתי חלום אחר.

מאז שאני זוכר את עצמי כתבתי אבל בעיקר לעצמי, לא הרגשתי בנוח להיחשף. ואז, לפני שנתיים,  החלטתי שאני קופץ למים הקרים, במכה. התחלתי לעסוק בכתיבה באופן אינטנסיבי – בבלוג, בעיתון של האוניברסיטה ובחיים באופן כללי. וזה ממלא אותי, זה אוויר לנשימה בשבילי. וככל שהזמן עבר החלומות נהיו גדולים יותר ויותר – לכתוב קבוע, לגעת באנשים, לכתוב ספר, להגיע להמונים. הכתיבה נהייתה כמו כדור שלג שרק הלך וגדל.

ובמקביל, התחלתי ללמוד – היסטוריה וניהול. וככל שהלימודים התקדמו התחלתי לחלום לכל כך הרבה כיוונים – לחקור את דרום אמריקה, להיות מרצה באוניברסיטה, לעבוד בחינוך הבלתי פורמאלי, לעבוד במחלקת החינוך בעירייה ואולי בכלל אשלב בין כל העולמות?

זה קטע, אני כבר בן 28 אבל אני לא מפסיק לחלום. זה לא שאני נאיבי – לצערי חוויתי המון אכזבות וכישלונות בחיים, לצערי אני מבין שהעולם שלנו הולך למקומות לא טובים. אבל למרות שהגוף שלי כבר מזדקן, המוח והנפש לא. אני חולם על להיות סופר, אני חולם שיום אחד אהיה היסטוריון של דרום אמריקה, אני חולם שאעשה שינוי חברתי בבאר שבע, אני חולם שאוביל מהפכות בעולם החינוך.

זה מצחיק שאני מרגיש שהתבגרתי אבל במקביל אני עדיין ילד. במחשבות שלי, ברגשות שלי, בשאיפות שלי – אני עף למרחקים, אין דבר כזה "לא אפשרי". אני חולם על הדברים הכי גדולים. בעצם, אני אולי בן 28 אבל עדיין לא יודע מה אעשה כשאהיה גדול. ומשום מה במקום לפחד מזה, במקום לחשוש, אני מתרגש. 

אני מתרגש שעדיין אפשר לחלום, שלא נכנעתי לתכתיבים של העולם הזה, שלא שברו אותי, שלא התייאשתי. וזה קשה, מי שמכיר אותי יודע כמה אני נוטה להיות ציני כלפי החיים, כמה אני לא לוקח דברים כמובן מאליו, כמה שאני מחובר לקרקע. אבל אם אין חלומות גדולים, אם אין שאיפות, רצונות, אין דרייב לחיים.

ואני כמו בגיל 8, כשחלמתי להיות כוכב כדורגל, עדיין חולם.

// דניאל רימברג

Your email was successfully saved