אני רוצה לכתוב עלייך קצת, ממש מעט, באמת. כמעט ולא תרגישי.
מאז שהתחלתי לכתוב, שזה לא יותר מדי זמן, בקושי 300 ימי חסד בהם המילה הכתובה היא חלק גדול מחיי, אני כותב על בחורות שאני פוגש בדרך. על חיוך החושף קמט בצד העין, על חיבוק שהתארך מעבר לנדרש וטמן בחובו הרבה יותר, אהבה מרוחקת המעידה על פוטנציאל מימוש מזערי, על זוג עיניים כחולות המסתירות מאחוריהן אלפי סודות ותשובות. 

אני פשוט כותב, כי זו כתיבה. לקבל השראה מהסובב אותך, מהדברים הקטנים בחיים שפתאום חושפים בפניך גוון חדש של המציאות, נחשף ומסתיר את עצמו שוב. אבן חוף החושפת את יופייה בין ימי גאות לשפל, בין אנשי זריחה לאנשי שקיעה.
בתור אדם של מילים אני לא כותב על כל דבר שזז, אלא על כל מה שהזיז לי משהו קטן בפנים. וככל שהזמן עובר, יופייה הבלתי יאמן של המציאות מכה בי שוב ושוב, בכל פעם מעט יותר חזק. בידיעה שיש מאחורי כל פעם כזו עוד ועוד רגעים בהם הייתי מי שאני, כתבתי את עצמי לדעת, הסברתי את עצמי לעצמי כדי שלא אשתגע,
מתקיים פרדוקס קטן, כי אני רוצה לכתוב על המוזה האחרונה, על ההיא שהייתה וחלפה, על חיוך אשר באמתחתו עשרות שירים לא כתובים, על פעימות לב מואצות ותהיות על עתידים זמניים.

אני רוצה לכתוב עלייך יותר ממה שאני כותב, אך לא אתן לזה לקרות. כי ככל שאתעמק ביופייך, כך אמצא בו עומקים נסתרים. כך בלי שום התראה, אתאהב בכל זווית וקימור, בכל פן באישיות החושף את פניו בטבעיות, כל הפאקים הקטנים שלך רק גורמים לי לרצות לחקור אותך עד אין סוף, לאהוב אותך כאן ועכשיו, עד הסוף.
אני רוצה לכתוב, רוצה לצלול למעמקייך, רוצה לאהוב אותך לא רק בתיאוריה.
אני רוצה לכתוב עלייך ושתרגישי. אני רוצה שתדעי כמה יופי אני מוצא בך, כדי שתוכלי סוף סוף להפסיק לחפש.
 
// דרור חניה

Your email was successfully saved