לפעמים אני מטיל ספק ביכולות הכתיבה שלי. ככה סתם משום מקום, לרוב אחרי שאני מקבל הודעה מרגשת או תגובה שמשאירה אותי פעור פה ועם צורך לוודא כי אכן מדובר בי. 'אני' זה מושג רחב מכיוון שאין ולו קשר יחיד בין ההוויה האוהבת הטמונה בי לבין החלק השני, האגו, השופט, המונע מפחד שמא 'איני מספיק' ועל כן יניע אותי אל עבר צמצום עצמי כאשר איני בנוכחות ואפשור. כאשר איני מחובר לאהבה שאני, לאהבת הקיום. אני בהכרח מחובר לפחד ממנו.

זה לא פחד רציונלי, אני יודע את זה. אין בו ולא קצת מן ההיגיון כשם שאת האור שנובע ממני ואת הזרמים בכל הגוף כשאני כותב אי אפשר לסתור. הם בלתי ניתנים להכחשה. ועם זאת כאשר איני מחובר לרגשות כלפי ההוויה שלי אני מטיל ספק. חוזר לדברים ישנים שכתבתי ומנסה למצוא היגיון. איך אני, הילד הזה שלא ידע לבטא את עצמו במשך שני עשורים וחצי, כותב ונותן מקום ואהבה לחלקים בתוכי שבעבר עוררו בי חרדה, אשמה ובושה. חוזר לדברים חדשים שכתבתי שנכתבו תוך טראנס כשם שאיני זוכר את רגע הכתיבה. ואולי זו המשמעות בין היתר של חיבור רגשי – הרמוניה, סנכרון ואהבה אשר מוותרת על השיפוט בהווה. פשוט נותנת לו להתרחש ולעצמי לקרות.
יש לי בקרים שלוקח לי שעה ומשהו לקום מהמיטה. משהו בלקום ליום בו יש לי את כל הזמן שבעולם גורם לי להתייחס בזלזול אל עצמי. אז אני לוחץ על השלט בהיסח דעת ונשאב אל תוך כלום ושום דבר זמנית כדי להימנע מלשקוע בלופ מחשבות הרסניות שכל תכליתן היא למוטט את ההתקדמות שאני עושה עם עצמי כל שבוע. לפעמים נשאב אל הפיד בפייסבוק, רואה כמה מאושרים כולם, או יותר נכון כמה הם מציגים את עצמם כמאושרים כלפי חוץ. אני יודע שכל התכלית של המחשבות האלה היא להשאיר אותי קטן ומצומצם. אותו הילד שהייתי, שחושב שהוא חייב להוכיח את ערכו כדי להיות מישהו בעולם הזה.  

המילים שלי הן התמודדות, כל פסקה היא אגרוף בשק, התמסרות רגעית אל עבר הרגש ופידבק בלתי נמנע מן המציאות לרגש שניצח על כתיבתה. מאפשרות לי לנוע מהפחד אל האהבה. להתחבר אל הרגש, ארור וכואב ככל שיהיה ולתת לו אוויר לנשימה. הן השופר של ה"עצמי הגבוה" שלי דרכן אני מבטא את הקיום שלי כשהוא בשיאו: חומל, מאפשר, מלא אהבה.

לפעמים אני מטיל ספק ביכולות הכתיבה שלי ואז אני מתחיל לכתוב מה אני מרגיש. לוקח נשימה. נותן לחלקיק האלוהי להיות במלוא הדרו. איני נלחם בשיפוטיות ובדחף להחזיר אש, יאללה פאק איט, שישרוף קצת. הרגש כלפי הקיום של עצמי מכלה לפעמים וגם את זה רצוי לקבל באהבה. מעדיף את הלהבות שלי על הדף, באוויר הפתוח ולא מודחקות, שורפות אותי מבפנים בהדרגה. כך אני יכול לבחור לאן לנתב את האש. מסתבר שרגש הוא אחלה חומר בערה.   
// דרור חניה

Your email was successfully saved