יש בינינו פיזית מרחק של פחות ממטר. צעד אחד ואני סוגר אותו.
יש בינינו תיאורטית מרחק של אוקיינוס לפחות. משפט אמיץ אחד ואני שוחה אותו.

התחלתי עם השנים לדבר שוטף בתקשורת לא-מילולית, שפת אם שלי. ככה זה כשאתה מתבגר בתור נער חסר ביטחון, אפס ניסיון באיך להתנהג ליד בחורות. מרגיש אותה בלי יכולת לתקשר איתה. אפס ידע איך להגיע מנקודה A לנקודה B, מנקודה שאני מעיף מבט למטה כי הדמיון שלי כבר הפליג, ריחף, התפרק והורכב מחדש לנקודה בה אני מנסה להגיד לך שאת מדהימה בעיניי ואני בעניין. אבל כמו כל מחשבה לא נוחה שברצוננו לעשות, המוח חוזר ואומר: "מי אתה בכלל?" "אתה לא מספיק טוב" "למה שהיא תסתכל עליך?".
מרב חוסר היכולת לתקשר עם בנות המין המורכב בתור מתבגר, מרב ציפיות שלא מומשו כפי שרציתי - למדתי מכך דבר או שניים, על שפה חסרת מילים. האָלֶפְבֵּית שׁוֹנֶה שָׁם, מורכב כולו ממגע, תחושות ומבטים. יש משהו עוצמתי בחוסר. הצורך הפנימי להדביק אותו, להשלים את הפער, להוכיח משהו, הופך עם הזמן, העשייה והלמידה לכך שאני לומד להכיר בערך של עצמי, נינוחות שלא תלויה באף גורם חיצוני. 

כל השנים האלה של חוסר ביטחון שעדיין מלווה אותי במידה מסוימת, הביאו אותי לנקודה בה אותו מטר של אי-וודאות, אותו מרחב בו הכל יכול לקרות קיבל חיים משלו: הדמיון מצייר דמויות, מטאפורות, להטוטים לשוניים וגלגלונים ספרותיים. המרחק הזה של המטר ומשהו בינינו מתחיל לבוא לטובתי, כי בתוך כל השנים של חוסר ביטחון צמח לו גבר שלמד לנסח את עצמו, למד לפרוק את התחושות והרגשות שלו על חתיכת נייר.
למדתי לקחת את הדמיון שלי שחוקי המשיכה אינם חלים עליו ולרחף איתו בחלל אל מחוזות שטרם נחקרו. אני חי כאן על הקרקע, בעוד הדמיון שלי שובר את חוקי הפיזיקה וחוזר בכל לילה עם מסקנות, מסתכל מלמעלה על הסיטואציה, הופך סיטואציה מורכבת לפשוטה, ופשוטה למורכבת. משקף לי מי אני היום, מי הייתי בעבר, ואת כל מה שאוכל להיות.

יש בינינו פיזית מרחק של מטר, צעד אחד ואני סוגר אותו.
יש בינינו תיאורטית מרחק של אוקיינוס לפחות, נשימה עמוקה אחת ואני כותב אותו.

// דרור חניה

Your email was successfully saved