התחלתי לחשוב על הלילה ועל תכליתו. על כך שאין אור. אין ראייה, אין מציאות, מלבד מה שאנו בוחרים שיהיה בה. אין אור, אך תמיד יש רואה, גם בעלטה הכבדה ביותר, גם בתהום העמוקה ביותר.
כאשר הלילה פוקד אותנו אנו בוחרים מה להדליק, בברירת המחדל הכול כבוי, בברירת המחדל אנו מדליקים את מה שממלא בנו את הצורך העמוק יותר.

אחד ידליק את הטלוויזיה, יבחר לצלול אל תוך התוכנית המרתקת או המשמימה ביותר שראה מימיו. הטלוויזיה תישאר דלוקה, תנוע בין מהות עמוקה לשטות גמורה, תנוע בין קטבים וגלקסיות אחרות, בין גאונות של אדם אחד - "תמיד לפנק, לפנ.." שוב פרסומות, טוב שיש תזכורת לכמה הוא חסר בחייו, כמה עוד נותר לקנות ולצרוך כדי להרגיש מישהו, להרגיש משהו. - לשטחיות פופוליסטית של אדם אחר. הוא זה שבוחר מה לראות היום, הוא זה שמחזיק בשלט, השליטה בחייו כך חשב, לא תאחר לבוא.
השני ידליק את המחשב הנייד, נע בין מבט כפייתי על אפשרויות העתיד לפלייליסט הקבוע ביוטיוב, רק שלא יצטרך לשמוע את המחשבות של עצמו ברקע, שלא יהיה זמן לחשוב, שלא יהיה מקום לתהות האם זה טוב או לא. פשוט פותח מסמך וורד ומתחיל לפרוק כל עול, מתחיל להוציא את עצמו החוצה על דף ריק שלא יודע מה מחכה לו. הוא מתגרה בו הדף, החלקלק הזה. בניקיונו, בכך שהוא ריק לחלוטין ועדיין שלם בקיומו.

השלישי ידליק מנורת לילה, הספר ליד המיטה בעמוד 29 כבר שבוע, בלוח מחיק כתוב לקרוא 6 ספרים בשלושה החודשים הקרובים – מטרה כזאת של תחילת שנה, חוסר פרופורציות הלוחץ את ידו של רצון אמתי וכנה להפוך את המילה הכתובה לשגרה, להפוך את עולמם הפריטי של אנשים אחרים להשראה כנה לעולמו שלו. למצוא דימוי קטן ושברירי, על אור לדוגמה, ועל החושך חברו או אויבו - תלוי את מי שואלים, תלוי מתי הזריחה הבאה אותה יחליט לתפוס, תלוי מתי החשכה הבא שתחליט לפקוד אותו, גם ביום המואר והשגרתי בחייו.

הרביעי ידליק ג'וינט, הכול הוא ישים בקססה, את כל החרא שהביא איתו היום הזה: את התור בבנק שהתעכב בשעה בגלל אידיוט עקשן שלא מוכר לוותר, את החור הקטן בגלגל הרכב, הפולט את האוויר בהדרגה - לא פאנצ'ר וודאי, סתם חור שמוציא את המיץ, לא מספיק החלטי כדי לעשות נזק, לא מספיק מובן כדי להוביל החלטה.
את ההודעה מהבחורה שיצא איתה לשני דייטים כושלים ברצף ולא ברור כל כך למה הוא עדיין שם. אולי מצורך לסקס חסר משמעות, אולי מכך שהוא לא מאמין שמגיע לו להרגיש אהוב באמת. הקונספט של אהבה חומק ממנו כבר שנים, זה לא שהוא לא מבין אותו, הוא לא יודה בכך. אך מתישהו הוא יבין שעד שאדם לא לומד לאהוב את עצמו – אין באמת אהבה. את הכול הוא שורף ביחד עד שיתכהו חושיו, עד שהדחפים הבסיסיים יתפסו את ההגה, ייקחו את הנסיעה חסרת התכלית הזאת ויפיחו בה חיים. שתישרף המציאות, כזה ג'וינט ענק הוא מכין, להראות כמה הוא שם זין. על עצמו.

אנו בוחרים להדליק את לילותינו בדרכים אקראיות, אך גם באקראיות הגדולה ביותר קיימת חוקיות – בברירת מחדל אנו נענים לצורך פנימי שלנו בוודאות. הקסם הגדול הוא להחליט מתוך הריק, מתוך החושך, מתוך אי הידיעה, ויאמר אלוהים ויהי אור, ויהי אור. הסוד פשוט משנרצה להאמין, הסוד הוא לנשום עמוק, להתחבר, לבחור.

// דרור חניה

Your email was successfully saved