את כמהה לאהבה אך מספרת לעצמך שלא מגיע לך אותה.
את רוצה מישהו שיכיר בכל החוזקות שלך, יאיר עם הפנס של הסמארטפון חלקים רדומים בך, יאיר בעיניו הבורקות, האינסופיות, עומקים שלא ידעת שקיימים בך.

בתוך העולם הזה, בראשך שרץ מתוך הרגל  יש המון אי-וודאות, אך היא הפכה לנחמה שלך. אי הוודאות הפכה לדבר היחיד שנשאר קבוע, שנשאר ידוע. זה מרגיע לא להכיר את עצמך לעומק, זה מרגיע לא לדייק את עצמך, זה מרגיע לא להניח את שתי הרגליים על הקרקע ולקחת נשימה עמוקה. הפוקוס הוא גורם מרתיע, הנחמה שלך היא בכאוס, שם את אומרת לעצמך שהכול ברור. העולם זז ללא הרף מסביבך, מזכיר לך את המחיר שאת משלמת על היותך סטטית, חוששת מהתקדמות, הפכת חרדה מזכות הבחירה.
מתישהו במהלך החיים שכנעת את עצמך שאין היגיון בעולם, קראת איפשהו על מתכון, שתי כפיות של אנדרלמוסיה על הבוקר ואת מסודרת - לא צריכה לחשוב, כי גם ככה שום דבר לא ברור. הכול מטושטש וחסר צורה. 

שכנעת את עצמך תמיד להישאר בתנועה, כך הרגשות הופכים קהים ולא משויפים, כך עולם הדמיון תופס את המושכות - מזכיר לך בכל הזדמנות שלא מגיעה לך אהבה אמיתית, אמונה פנימית הרסנית שאת לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק אוהבת את עצמך כדי לקבל אהבה ישר לתוך הווריד. את מסתפקת בשאכטה בסוף יום, עושה ריסטארט לנפש ומתחילה למחרת הכול מהתחלה. 

להגיד מי את ומה את רוצה זה צעד חסר תקדים. למדת להאמין שאת בחורה של הליכונים, פחות של האוויר הפתוח. חמצן בריכוז גבוה גורם לך לחוש עצמך לשם שינוי, אז את ממהרת חזרה פנימה - דוחה את עצמך לפני שלמישהו אחר תהיה הזדמנות להבחין כמה מבפנים את בודדה. 
משהו בישירות שלי מרתיע אותך, מושך אותך, מסקרן אותך ואז שוב מרתיע. את יודעת שלא אהסס להגיד לך כמה את מדהימה וזה מפחיד אותך. חלק בך לא מאמין בעוצמות הטמונות בך, חלק בך הפך עיוור לנתחים שלמים של המציאות, את רואה רק מה שמתיישב עם האמת הפנימית שלך.

אז אני כאן, ממשיך לעמוד על זכותי לבחור את חיי, להגיד את שעל ליבי, לפרוק את עצמי ואת כל מה שטמון בי: הטוב, הפחות הטוב ואת כל המטענים מהילדות. אני בוחר להיות כאן. אם האמת על השרוול שלי מרתיעה אותך, לא תוכלי להתמודד עם האמת שהיא אני. אני עומד באור, מוזמנת להצטרף אליי בכל זמן. מי שלא תהיי.

// דרור חניה

Your email was successfully saved