אני פוחד ממים עמוקים, פוחד זו מילה קטנה. יש לנו נטייה כזאת כבני אדם אני מניח, להקטין ולצמצם את הדברים שאנו מתביישים בהם, שאנו פוחדים מהם. לכל אחד יש טראומות ילדות, כל אחד יוצר במוחו את התרחישים הנוראיים ביותר מפעם לפעם, משליך את הפחד אל העולם החיצון מתוך חוסר הביטחון בקיום של עצמו. 

הלא נודע הוא בדיוק הדבר שאנו לא בנויים להתמודד אתו כבני אדם, המוח שלנו לא סובל פערים, לא רק שהוא לא סובל הוא מצמצם אותם במנגנון מופלא כדי לאפשר המשך קיום וזרימה יחסית בסיטואציה. הכוונה בזרימה יחסית היא המשך קיום פיזי אך אין זה אומר שאיננו מתכנסים בתוך עצמנו, אין זה אומר שאנו נוכחים בסיטואציה. הגוף שלנו עובד בצורה כזו שהדימויים המופיעים לנו בתודעה מרימים או מורידים אותנו מנטלית.
אני פוחד מהלא נודע, פוחד מחושך יותר משאוכל להודות. וזה משעשע כי בדמיון שלי אין גבולות, אין נורות שנדלקות שחשוך, אין לפידים בפרוזדור בו בחרתי ללכת. אז אני הולך צעד אחר צעד בעלטה, משאיר אחריי שובל של פירורי אותיות שאזכור מאין באתי, לזכור כי אני תוצר של מקריות ואקראיות ותו לו, שלאפר באתי ולאפר אשוב. אני חרד מעלטה, יש בה משהו סופי, מוחלט, אבסולוטי, כלום אינו קיים בעלטה, רק המחשבות רצות כמו בסרט נע ואני בעילגות מנסה לקחת נשימה עמוקה שרק הצורך בה מעמיק בי יותר את התובנה שברגעים כאלה אני חסר שליטה.

אני פוחד ממה שאני לא מסוגל לראות או להבין, פוחד שהכול יסתיים ברגע, פוחד מהחושך כי הוא מסמל עבורי את הסוף של הכול, אבסולוטי החושך, מיסתריוס מאדרפאקר. לפני שאלוהים עמד במילה שלו ונקש באצבעות היה פה חושך מטורף לפי מה שמספרים, תובנות של אנשים מוארים, מה היינו עושים בלי אנשים שהיו מתעמקים בקיום?
החרדה מהלא נודע היא המפיקה של סרט חיינו, היא היוצרת של החיכוך הראשוני אשר גורם לנו להצטופף ולחפש חום אחד בשנייה כשקר, לחפש חומרי בערה כאשר חשוך. אנחנו כבר מזמן לא מחפשים משמעות לחיים, אנו מוציאים אותה מתוך עצמנו ומשליכים אותה באקראיות כלפי העולם החיצון. 

אני פוחד ממים עמוקים, אך בעומקי התודעה אני אוהב לצלול. אני אוהב את האותיות המפוזרות בכל פינות המציאות העגולה הזאת, אוהב לראות קרן שמש מפלחת ענן בדיוק במרכז ומשתקפת בעיני, משתקפת בתודעתי, מפיחה חיים בכל, עושה סדר בין מילים אקראיות, מסדרת אותן במשפטים ולאחר מכן בפסקאות. הופכת אותי מודע לנשימה, מלטפת את נפשי, מבקשת שאקח אחת מכל הלב, עמוקה. לתת לאצבעות לנוע במחול קוסמי, להתמסר אל הריק, להפוך אותו למרחב אינסופי של יצירה. 

// דרור חניה

Your email was successfully saved