"אתה יכול לכתוב משהו על התקופה שפגשת אותי?".
זאת הודעה שקצת קשה לעכל. כך למעשה בדרכה שלה, היא כתבה לי שהיא אוהבת את הדרך בה אני רואה את העולם. בדרך ההזויה, החווייתית, המילולית.

היא רוצה לראות את עצמה מבעד לעיניים שלי, רוצה דיוקן מלא מטאפורות ולהטוטים לשוניים על התקופה העצמתית בחייה, בה השמש העולה לא דרשה ממנה לעלות על בגדי עבודה ולהיאבק בתנועה של הבוקר עם קפה חצי פושר ביד, אלא סימנה את סופה של שיחה מלב אל לב על נהר הגנגס או את תחילתו של יום חדש בו התכנון היחיד כרגע הוא להתעורר בבוקר, ומשם למעשה, הכול פתוח. 
מה אנחנו מחפשים באמת בחיים האלה? אולי מקום של כבוד במוזיאון החיים, בו אנשים נולדים ומתים מבלי שאיש ידע פרט לאנשים היקרים לליבנו. מי צריך בכלל מקום של כבוד? אפילו מיקום משני בתצוגה חצי פופולרית יעשה את העבודה. רק שנתמקם בנינוחות בכיסא שבחרנו. לצד כל הדברים הקטנים שאנו עושים בשביל עצמנו, שהופכים את היום לסביל ואולי אפילו מהנה.

וליד הספוט שלנו, שלט קטן שבו יכתבו כמה מילים, קצת תיאורים יבשים, כמה משפטים מפוצצים, מילים פשוטות הפתוחות לפרשנות, חותמת ברורה המאשרת את תנאי השימוש. 
כששואלים אותי על הודו, אני אומר שזה היה החודש שהביא אותי לנקודת השיא בחיי. האהבה שחשתי מכל עבר, כמות השיחות עד אור הבוקר, השיח הפתוח על הכול ועל כלום, פוקח עיניים לשאכטה וצ'אי עם קרום.

כששואלים אותי על הודו אני מספר על יום מטורף בפושקר שהיה לי עם שתי בחורות שהכרתי רק לילה לפני:
"בדיוק מזגתי שתי כוסות של וויסקי עם קולה בניו-פיקוק בדשא, תבוא, אני בדיוק מוזגת גם בשבילך". 
לא מבין יותר מדי בצ'אקרות, אבל משהו בדינמיקה שם פתח לי כמה בוודאות.

קרב מבטים בין נפשות מצטלבות, מכילות את כל המסע הזה עם הרבה מילים מלב אל לב, בעיקר עם תחושות. רקדנו טראנס רק שלושתנו, עוד מסיבה סמוך ל'הולי' שלא התרוממה. רקדנו ולא היה לנו אכפת מי מסתכל. לאורך הטיול הרגשתי את עצמי אמתי יותר ויותר עם האנשים מסביבי. אך באותו יום? באותו יום חלק חסר עכבות בי השתחרר.
"אתה יכול לכתוב משהו על התקופה שפגשת אותי?" היא כתבה לי.
"צייר לי כבשה!" - גרסת הכותב.
כתוב אותי פשוט, ותשאיר מקום לדמיין
אצלול אל זיכרון כשאחפוץ, שם לעולם לא אעלם.
!"(מתוך "הנסיך הקטן", מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי)


// דרור חניה

Your email was successfully saved