אני רואה בך את האור ומכיר בו.
חגיגות הפוג'ה, קריאות המואזין, זיקוקי פסטיבל, רחש הרוח מלטפת את הגנגס, כמו משכיבה אותו לישון, מכיל את קדושתו שלו, מכיל את אפר הגופות, מכיל את התנועה כפי שהיא מתבטאת דרכו. אני על גג הוסטל, שיר של מאסיב אטטאק ברקע, הרוח מפרקת אותי מנשקי, מחישה בי קיומי, תזכורת אל-זמנית לתנועת האנרגיה, לדינאמיקה המתרחשת בכל דבר והכרת תודה על האפשור שבי לקיים אותה כהלכתה, כפי שהיא מתקיימת דרכי...

קטונתי מלתאר מה עבר עליי בחודשיים האלה בהודו, מסוג החוויות שלא הניעו אותי 180 מעלות מעצמי, אלא אפשרו לי לקחת נשימה עמוקה ולהכיר בכך שאין חוקיות בתנועה, יש רק אפשור להתקיים כפי שאני מורגש. קיבלתי הערכה מחודשת לרעיונות עליהם אני מתבסס. אהבה, אור, חושך, סבל, פחד, תנועה, חיבור, ריחוק, וכיצד אותם מרכיבים וחלקים בנפש באים לכדי ביטוי בנפש האדם. למדתי לחמול מחדש את האור המתקיים בי, להפגין בדרכים ספונטניות את האהבה שבי, להבין שאין חוקיות המתקיימת מלבד הרמוניה ואת טבעה של התנועה וחשיבותה. למדתי כי כאשר מתקיים אפשור לכל חלק בנו להתקיים כפי שהוא - האפשרויות הן אינסופיות.

אני נרגש מההתחלה הזו, המתהדרת בשכבות אשר השלתי מעצמי כקישוטים חגיגיים, בקבלה של חלק בי אשר נהג להניע אותי לקרוס אל תוך קיומי שלי מתוך פחד שמא זו הדרך היחידה לחוש קמצוץ של אהבה. אני מרגיש שליו להיות.
כל תנועה הרחק מעצמנו הינה ברכה במסווה של איום על האדם שאנחנו.
האור שבי מראה לי שאיני זקוק לדרך ברורה, שכך מיטיב עבורי כרגע.
מראה לי חיזיון כה ברור של אור הולך ומתעצם בחיי, של הפוטנציאל הטמון באפשור של הקיים, של העצמה הדדית ביני לבין הסובבים אותי וכל אדם איתו אזכה ללוות בתהליך כזה או אחר.

הוא לוקח דרכי נשימה עמוקה, מתזכר אותי בטבעו, עוטף אותי בהרמוניה הקיימת בכל. נותן לי גב בכל מקום אליו אלך, כשם שאני זה הנותן לו ריאות ויכולת לחוות את הקיום כפי שהוא, מואר, אוהב, עוצמתי יותר משאי פעם אוכל לחשוב אותו.
למדתי את משמעות המילה נאמסטה על בשרי, שמשמעותה - "אני רואה בך את האור ומכיר בו". איזו זכות. תודה.

// דרור חניה

Your email was successfully saved