בעבר רק מבט משתהה של בחורה אשר הייתה מראה בי עניין מזערי היה משתק אותי, ספק בגלל הדמיון שלי, שכבר מגיל צעיר נהג לעבוד שעות נוספות, ספק בגלל המקום שזה שם אותי בו – האם אני בכלל ראוי למישהי כזאת? מי אני בכלל שהיא תרצה אותי? מי אני ביחס לשאר?

אני זוכר את עצמי אשכרה מוריד את הראש כאשר הייתה איזושהי דינאמיקה של שיחה עם בחורה שמעניינת אותי. משפטים מונפצים, חוסר ביטחון משווע. כלוא בתוך הפחד שלי, שעליי לספק תוצאה, שעליי להיות איזושהי דמות בדיונית, הגבר-גבר מהאגדות. החזק, המשוכנע, זה שיש לו משהו להציע - וזה התנגש לי עם הדימוי העצמי חסר היכולת והערך שגררתי איתי עד לבגרות.

עבר הזמן, עברו כמה מערכות יחסים, ניסוי ותהייה של שני אנשים הנעים באפלה בשדה המוקשים של הזוגיות, מתפוצצים על ימין ועל שמאל, מאבדים את הראש בחוסר ההבנה שלנו אחד את השנייה. בחוסר ההיכרות שלנו את עצמנו. כמהים לחוש את ה"אהבה" הזאת שכולם מדברים עליה, היא נשמעת בדיוק כמו הדבר ששנינו היינו צריכים. ועדיין, נופלים למלכודות שאנחנו בעצמנו טמנו, מועדים כי שמנו תנאים והגבלות על איך וכיצד צריכה להיות אהבה, באיזה תנאים אנו ראויים לה וכיצד היא צריכה להיראות כלפי חוץ.

עוד קצת זמן חלף, "אני כבר אדם אחר היום" הייתי אומר לעצמי. אני יודע מה אני רוצה. מכרתי לעצמי סיפור, עתיר בדימויים והצדקות מדוע בת הזוג הבאה שלי צריכה להיות בחורה שעובדת על עצמה חזק, אם לא חזק כמו שאני עובד על עצמי אז לפחות קרוב. אמרתי לעצמי שרק כך המאזן יהיה שווה, רק כך הקשר יחזיק – כששנינו נאהב ממקום אמתי.

עשיתי זאת שוב. מכרתי לעצמי סיפור על איך צריכה להיראות זוגיות, שמתי תנאים והגבלות על את מי מותר וראוי לאהוב ואת מי אסור. הגבלתי את עצמי מלהיות כפי שאני מורגש, חיכיתי לבחורה שתעמוד בתנאים שהאגו שלי הציב ברוב אנוכיותו, שמתי אותה על פדסטל, עזבו פדסטל – אולימפוס. אחת שהמאבקים האנושיים קטנים עליה, שהיא אנרגיה טהורה, מאפשרת, אוהבת, מתפתחת.

היה זה רק תרגיל מלוכלך, ניסיון נואש של אגו אשר מרגיש שהוא מאבד שליטה עליי, אשר מרגיש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו ולכן ישתמש בכל תעלול אפשרי כדי להשאיר אותי תמיד מרחק נגיעה מהדבר עליו הנחתי את תודעתי.
אני מסתכל על התקופה הזאת היום ולא מצר עליה, לא מצר על כך שמנעתי מעצמי מערכות יחסים, לא מלקה את עצמי על רגעים אותם יכולתי לחוות ונמנעתי. התיימרתי להבין את האהבה ואת הדרכים המופלאות בהן היא מופיעה בחיי. היום אני משתדל להיות עניו, להכיר במה שאני יודע ובמה שאני לא. להיות מודע לכך שאי אפשר "לדעת" אהבה. אפשר רק לאפשר אותה, לתת לה מקום, לתת לעצמי להיות כפי שאני מורגש. וכאשר יעלה העקצוץ הזה בחזה, להישיר אליה מבט של גבר נוכח המכיר בערכו. אם היא מישירה מבט חזרה – מדהים. אם היא מסיטה אותו – SO BE IT.

אני מרגיש במקום חדש עם עצמי היום.
פחות מטיח בעצמי האשמות,
פחות מלקה,
פחות לוקח אישית.
יותר מאפשר,
יותר מורגש,
יותר אוהב.

// דרור חניה

Your email was successfully saved