המצב שלי היום, כאיש של מילים, המרכיב ומפשט, מפשט ומרכיב רעיונות ומצבים - מחזיר אותי לתקופת הילדות. אני חושב על כך שלא הבנתי את פשר הרגישות המוגזמת שלי ויותר מכך - את הדמיון שכיום רואה אפשרויות ורבדים נסתרים בעולם הסובב אותי ובעבר שימש ככלי להרס עצמי. הרגשתי שמשהו דפוק בי, אך לא יכולתי להמיר את התחושות במילים, מה שהוביל אותי להאמין במשך שנים על גבי שנים שהרגישות שלי היא פגם מולד. האמונה שלי כלפי חלק בלתי נפרד ממני נפגעה אנושות. ייתכן שהתקשרתי למוקד חירום בלהט הרגע, אך לא היו מילים בפי לתאר למה אני צריך עזרה.

יש קטע מעניין בלהיות אדם שהפאק הפנימי שלו זה התחמקות מהגדרה עצמית. בעוד המציאות שלי הייתה פשוט מה שהאמנתי שהיא, הדמיון שלי מאז ומתמיד היה באוברדראפט. והלוואי שהייתה לי בנקאית אמינה שהייתה מתקשרת להודיע לי: "דרור אתה שוב נסחף, Get your shit together." מנגנון התראה שכזה היה שומר אותי עם הרגליים על הקרקע. קצת יותר ריאלי, קצת יותר שמרן, אך כיום אני מבין – קצת פחות דרור.

אני מנסה להיזכר בדיעבד מה היה הטריגר שגרם לי להתבונן בחיוך אקראי או ענן סורר ולראות בו אותיות מוצפנות. ההמראה מנתב"ג אל הטיול הגדול, שם הכול התחיל. אומנם טסתי עם מוצ'ילה של 15 קילו על הגב, אך השתחררתי לחופשי, השלתי מעצמי שכבה של עור שיצרה ציפייה כלפי חוץ ושנאה עצמית כלפי פנים. ככל שהימים חלפו בעודי מטייל בין אנשים ומדינות הבנתי את כוחו של הדמיון, ודרכו את כוחי שלי.

אני אוהב את הדמיון שלי. אם יש משהו שראוי שאברך עליו כל בוקר זו היכולת שלי לתפוס את המציאות כדבר מסקרן, מרתק ומתחדש בתוך עצמו. הוא מאשר לי פעם אחר פעם כי יש במציאות הזאת כוחות גדולים ועוצמתיים הפועלים – אך מידת ההשפעה שלהם עליי תלויה ביכולת שלי לקבל את קיומם. 

במשך שנים האקסקליבר שלי הייתה תקועה בתוך אבן, לכודה. מתוך עשייה למדתי לשחרר מהצורך לשלוט בכל – לשלוף אותה בעת צרה. ניסיון לימד אותי כי אמונות יכולות להשתנות, למעשה, אני אוהב את הקיים יותר כשהן בתנועה. 

הדמיון שלי נהג להכניס אותי לפינות, לרחובות ללא מוצא. החושך היה רודף אותי, מחפש אותי על קטנות, מרסק אותי אם רק אתן לו חצי סיבה. כיום אני מניף אותו כלפיד, מאיר את חיי באינסוף אותיות ודימויים. ההווה הוא תפזורת, ואני איש של מילים, אז שמתי בו עוד י' סוררת – הפכתי אותו להוויה. 

// דרור חניה

Your email was successfully saved