הנה אני, אדם בוגר בן 25, סוחב איתו ילד קטן הפוחד שאין לו מקום בעולם ועל כן עליו להוכיח את מקומו, לוותר על עצמו כדי להיות חלק.
אני זוכר את עצמי, עובד במשרה מלאה בלהדחיק את האדם שאני, לסגור את הכאב בקופסה. בכל פעם בה אני בולע את הרוק אני מרגיש את המועקה בחזה עולה על גדותיה, מציפה אותי, מרוקנת אותי לכדי חלל, ריק. העדר האור בילדותי היה המוטיב החוזר. פחד שמא איני ראוי לקחת חלק ועל כן עליי לבטל את הרגש שלי, להתנתק ממנו. כיוון שהוא אני, הוא ייצוג של הנפש אשר איבדה ראות בערפל, מחפשת חוף מבטחים כדי לקחת זמן לעצמה, להתמודד עם הקיום שלה כאשר אין אף אדם בסביבה.

אני מבין כי הילד הזה ליווה אותי בכל רגע מהותי בחיי בו נדרשה החלטה אשר מבקשת ממני להתחבר אל הרצון והרגש שלי. שם נכנס הילד, מנסה להוכיח משהו שהוא לא. מנסה לרצות, לוותר על עצמו עבור מה שהוא ממציא לעצמו באותו הרגע שהוא אמור להיות כדי לקבל אישור. הדמיון שלי היה כלי ביד היוצר. היוצר שלו היה הפחד שמא איני מספיק בזכות עצמי. 

הבלבול שלי בתור ילד הנע בין אפשרויות, מנסה לעשות קצת מהכול, כך אולי משהו ייתפס בחכה. כך אולי אדם בעל סמכות יסתכל לי בעיניים ויגיד לי: "אתה בסדר גמור כמו שאתה". ייתן לי את האישור שאני מבין שלעולם לא אקבל כשם שאני מנסה לעמוד בסטנדרט של אבא שלי כלפי עצמו. אין מקום לטעויות, אין מקום למקום שני. אין מקום. נקודה.

אני עוד מעט בן 26 ועכשיו אני מבין סוף סוף את הילד שבי מעט יותר. מה הניע אותו, למה הוא הרגיש צורך לבטל את עצמו, למה רוחו עוד מרחפת לי בתודעה ומנסה להזכיר לי שאין בי ערך. הוא מנסה להתמודד עם הכאב, הוא מבקש ממני להתמודד ולסחוב יחד איתו את המשקל חסר הפרופורציות של החושך אותו הוא מחזיק על כתפיו מהרגע בו הרגשתי כאב לראשונה והדחקתי אותו עמוק בתור קופסה. 

הוא סך הכול מבקש ממני לחלוק איתו בנטל, אך משהו קוסמי קרה כאשר הסכמתי לחלוק איתו את הכאב. ההתמודדות עם הפחד שלי מלהיות אני הפכה את היוצרות לכדי אהבה. זה פשוט כמו שזה נשמע. הכלת החושך טמנה בי אהבה וקבלה כלפי עצמי, אור קטן אותו אני מטפח, נתח מהחושך אותו אני מחבק בשתי ידיים, מאפשר לעצמי להרגיש ובכך מצרף אל ההווה עוד רובד של רגש אותו הותרתי מאחור, סחבתי מבלי לדעת על כתפיו של ילד אשר לא חש דבר מרוב אשמה.

// דרור חניה

Your email was successfully saved