המילים שלי נהגו להיות חרב פיפיות עבורי - מצד אחד משחררות אותי לחופשי, תרפיה אקסטטית בה הנפש מתקיימת כפי שהיא, שלמה, מוארת, בעלת קימורים סקסיים המשדרים עוצמה. מצד שני, עצם העובדה שקראתי להן במשך תקופה ארוכה המילים "שלי", הטקסטים "שלי", השירים "שלי" – הפכה את תהליך הכתיבה לא פעם למרדף אחר תחושת ערך עצמי. סך הכול המרתי את המרדף שלי אחר אישור מהעולם החיצון שאני ראוי ואהוב בדמות חדשה – "הכותב", "המשורר" – וכאן האגו שלי הרים להילוך רביעי בכל פעם שלקחתי בעלות על המילים ורשמתי את שמי כיוצר שלהן.

"אה, אתה כותב עכשיו? בוא תוכיח את זה!" הוא אמר לי בין השורות, בין הלקאה עצמית אחת לבאה אחריה, בין אמירה שלילית למחשבה על כמה אני חסר ערך ביחס לשאר העולם. הוא היה דוחף אותי לשדר כלפי חוץ ציפיות, להראות תוצאות, לעמוד מאחורי הטייטל הזה שהפקתי ממנו כל כך הרבה נחת ותחושה שאני "מישהו" סוף סוף.

אני זוכר את ההרגשה הזאת, לפתוח קובץ וורד בלי חשק ולהרגיש שעליי לספק תוצאה, עליי להראות כלפי חוץ לעולם שאני אכן מי שאני טוען שאני. מתחיל לכתוב ואז מקיים את החטא הגדול ביותר של אדם מילולי – מוחק את מה שכתבתי. מצמצם את הערך של המילים, אומר לעצמי כי אנשים מצפים ממני לשדר משהו אחר, אני חייב להיות הכי מיוחד, הכי חכם, הכי שונה בנוף. זה האגו שלי, זה הילד הקטן שבי, חסר הביטחון, המרצה, הוותרן - שמאמין שהוא חייב להיות משהו או מישהו כדי להוכיח את ערכו.

אני זוכר את ההרגשה הזו, והיום אני מסוגל לחמול אותה, לחמול את הילד הזה ששוכן בתוכי, הפיטר-פן הקטן הזה שלעולם אינו מתבגר, לעולם נשאר קטן, מצומצם ו"פחות" מכל אדם שמסביבו. היום אני מסוגל לעצום עיניים, לקחת נשימה עמוקה ולהתחבר אליו רגשית, להעניק לו אהבה חסרת גבולות.

אז מה השתנה? במהלך הטיול שלי בהודו נפלה עליי תובנה רגשית מרחיקת לכת, בקנה מידה של מפץ גדול, של חיים על מאדים, של גילוי רובד חדש של אהבה בחיי. בעוד היד שלי כותבת במלוא המרץ אותיות ומחברת אותן רגשית, התבוננתי בה זזה מבלי שאני יודע מה נכתב. ואז הבנתי, זה לא "אני" זה שכותב את המילים, אני פשוט זה שמאפשר אותן ונותן להן מימד גשמי.

איני האור האלוהי "היצירתי" ואיני החושך המיוצג על ידי "העצמי". אני היחסיות ביניהם, אני המרחב, אני זה שהגיע לכאן כדי לאזן את המשוואה, לתת אהבה לחלק בי שמשוכנע שאינו ראוי לכך, לשחרר מהגאווה והרכושנות ליצירה שיוצאת דרכי. איזו תרפיה, להכיר בכך שאין על כתפיי משקל עודף, להשאיר את עול ההוכחה מאחור. מה שנותר זו האמונה כי אני מסוגל להתקיים כפי שאני מורגש, ללא תנאים והגבלות שיצמצמו ויגבילו את הפוטנציאל שבי להתרחב עד אינסוף.

צילום תמונה ראשית: Tamir Banknajcer
// דרור חניה

Your email was successfully saved