התחלתי לזכור את החלומות שלי. אני מניח שעצם הצמצום בעשן סמיך היוצא מריאותיי נותן אותותיו בתודעתי ההופכת חדה ובהירה. הקשר בין התת מודע לתודעה פתוח להעביר מסרים בצורה נינוחה יותר כשם שאיני בורח מרגשותיי, אני מקפיד ללכת לישון בכל לילה כאשר אני בטוב. “לא ללכת לישון כועסים” ככלל לחיים. קודם כל ביני לבין עצמי. אם יש לי משהו לפרוק עליי להקיא אותו, להושיט דגל לבן אל האוויר ולתת לו להגיע עם כל התחמושת, משיראה שאין לו במי להילחם יוריד נשקו ויפצח בשיח כנה.

אני זוכר פרטים חלקיים, התחושה הינה שחייתי כשבוע במהלך לילה יחיד שכולו היה סביב שיח על אי צדק מסוים. הייתי במה שנראה כמערה עם עוד אדם מעט צעיר ממני, היו לו משקפיים אם איני משליך פרטים מחלום אחד לחלום הסמוך לו. הדינמיקה הייתה מוזרה, אותו אדם היה אמור להחליט האם אני זכאי לצאת או אשם במשהו, אין לי במושג על מה ולמה אני שם אך זו הסיטואציה אליה נקלעתי.

עולות בי שיחות אשר התנהלו בינינו במשך כשלושה ימים. ביומיים הראשונים באתי אליו ופניתי אל הרגש שלו כדי שייקח החלטה לשחרר אותי וייתן לי לצאת אל העולם, התחושה הייתה שיש לי המון מה להפיץ ולתת והזמן שלי יקר ערך ועל כן חבל על הבזבוז המתיש הזה. אני זוכר אותו מדבר על כך שזו החלטה בעלת חשיבות, מרגיש ממנו שהוא נע ונד בינו לבין עצמו ואינו בכלל רואה אותי, רק חושב על השלכות מעשיו וכיצד ירגיש מלאחר שיחליט.

הפחד ניהל אותו, הפחד להרגיש כישלון, להרגיש חסר ערך אם ייקח את ההחלטה הלא נכונה עיוורה אותו מלראות כי יש מולו אדם, ואין הוא מבין את הנסיבות אליו נקלע. מדוע פחד של אדם אחר אמור לכבול אותי?
ביום השלישי יצאתי עליו באלף קמ"ש, צעקתי עליו, יריתי את כל מה שכואב לי, כמה חוצפה יש לו וכמה הוא מרוכז בעצמו שהוא אפילו לא רואה שיש כאן אדם מולו בעל חופש תנועה מוגבל הסובל מחוסר היכולת שלו לקחת החלטה. הוא אמר לי בטון מתלהם ומתנשא מעט: "אתה באמת חושב שלצאת עליי ככה זו הדרך לקדם את השחרור שלך לחופשי?"

ואז התעוררתי. נע ונד במיטתי, כועס, מתוסכל, מבולבל, עצוב ועוד שלל רגשות שלא הצלחתי להדביק להם מילה. כמה שעות לאחר מכן נפל לי האסימון.
שניהם היו חלקים ממני. האגו המונע פחד המשוכנע שכל החלטה אותה ייקח בעלת השלכות הרות אסון ועל כן מהסס לתת לרגש שבי לצאת לחופשי, משוכנע שאם ייקח החלטה לכאן או לכאן הוא יסבול מנזקים לטווח ארוך. הרגש שבי פיתח אגו משל עצמו, הפך מוצק ונחוש בדעותיו וברצון שלו לצאת. הוא חש במאבק ועל כן כך השיב, התלהם, השיב על אש באש.

שניהם היו אני ואף אחד מהם לא היה אני באמת. שניהם חלקים בתוכי אותם עליי ללמוד לקבל ולאזן, לתת לשניהם מקום ולייצר שיח בו האחד מבין לליבו של השני ולא נאבק על חירותו.
אהבה מול פחד, רגש מול אגו, אור מול חושך. כל אחד מהם מקבל את תוקפו וערכו מתוך קיומו של השני ולא על חשבונו.

// דרור חניה

Your email was successfully saved