הילדות שלי נעה בין זיכרונות ברורים לטשטושים חסרי פשר. אני אגרן כפייתי, אך לא מהאלה שתפתחו אצלו את הארון והמחסן ותגלו אוסף קריפי של מברשות שיניים משומשות או קלפי סופרגול משנת 2003. הייתי כל חיי אגרן של תחושות ורגשות. בתור ילד הייתי מקבל כל כך הרבה מהעולם סביבי, מרגיש יתר על המידה אך לא נותן מקום וביטוי. פשוט שותק, בוכה לעיתים, לרוב נכנס לרגרסיה וסשן פריסטייל ראפ של ירידות על עצמי, מינוס הראפ כמובן.

אנו לא נוהגים לדבר על כך, אך כמעט כולנו קורבנות התעללות. ואני לא מדבר כרגע על אינטראקציות חברתיות, העולם החיצון אינו פקטור כרגע. אני מדבר על מה שקורה לפני, אחרי, בין לבין, מה שקורה בתוכנו כשרק אנחנו בחדר – מתקשים לאזור את הכוח לקום מהמיטה. משכנעים את עצמנו שמגיע לנו לקבל יחס כזה, בעיקר אם הוא מגיע מהאדם המשתקף לנו במראה. 

אני מדבר על כך שאין בריון יותר גדול ומאיים מהאחד בראש שלנו. אני יכול להעיד על עצמי, שאותי הוא כיסח מאות פעמים בתור מתבגר. הוא דחף אותי לארונית הכי עמוקה שהיה יכול למצוא, לעג על המראה שלי והשווה אותו לאחרים, האיר עלי זרקור בסיטואציות החברתיות הכי מורכבות למתבגר וגרם לי לחשוב שהכול קשור אליי. כל השיח וכל המבטים הפכו אותי לנוירוטי ומכונס בתוך עצמי. במצב שכן הייתי מגיב למשהו שחשוב לי – הגבתי בחוסר שליטה רגשי. פיתחתי קניבליזם קל כלפי הראש של עצמי, אכלתי אותו ולא השארתי מקום לקינוח – שהוא היה העולם האמתי.

אז אני מודה, כי אני מרגיש שאני צריך לשחרר את זה ממני. אני מרגיש שצריך להעלות את השיח על המתעללים הכי גדולים שלנו, שאנו עוד נוטרים להם טינה אך לא זוכרים להם חסד בשום מצב. אני מדבר עלינו. אני מדבר על כמות החרא שהאכלתי את עצמי בתור ילד. והכי חשוב - אני רוצה להמשיך לדבר על כמה המצב שונה היום וכמה זה אפשרי לצאת מהלופ הזה. 

הבריון עוד מתגנב למחשבות מפעם לפעם, מנסה לעשות עליי עוד תרגיל, אך היום אני בוחר למי מגיע מקום. אני מחובר לערכים שלי, מציב את הגבולות שלי ובעיקר – נותן לעצמי טפיחה על השכם פעם ביותר מדי זמן – על כך שהפכתי אחרי שנים רבות של התעללות כפייתית בעצמי, לדרור שאני היום.

// דרור חניה
 

Your email was successfully saved