אושו פסטיבל. או, נקודת האל חזור הפרטית שלי, בה הרגשתי בצורה בהירה וברורה כי זה סוג הפסטיבלים שאכוון אליהם בהמשך. נקודה בה הרגשתי כי אני נמצא בסביבת אנשים שהם בית. לא כי הם עילאיים ומודעים, אלא כי את העוגן שלהם הם בוחרים להטיל בכאן ועכשיו. במקום בו הם נוכחים.

המאבק הראשוני היה להכיר בכך שהכול מתרחש במקביל כאן. עולמות שלמים של חוכמה עתיקה נפתחים, מתרחבים ונסגרים בכל רגע נתון, ואין לי את היכולת הפיזית להיות בכולם. כאן גם הבנתי שאין לי רצון אמיתי בכך. זה הצורך שלי "להיות" זוקף את ראשו, כמה הוא מובהק וחריג בצבעו באקלים בו כל אדם לעצמו ובכך גם כל אדם עבור כולם. הנאמנות לרגש המיטיב כאן היא התכלית. "מה מרגיש לי טוב?" "מה יעשה לי נעים?" – כאן זה מתחיל, נכנס לעומקה של תחושה ונגמר.

איני חסיד של אף מורה דרך רוחני כזה או אחר. איני מאמין בהערצה ובמקום אליו אני מכניס את הווייתי כאשר אני מסתכל על אדם אחר מלמטה, גדול ועוצמתי ככל שיהיה. הגעתי אל הפסטיבל עם הערכה רבה כלפי יכולת הביטוי האינסופית של אושו, הדרך בה הוא התחבר אל האהבה שבו סקרנה אותי, הדרך בה הוא מתבטא וכמו מאט את סיבובו של כדור הארץ בין מילה למילה הניע אותי אל הפסטיבל הזה. ותודה לאלוהי הפייסבוק על הרפרנס. 

הדינמיות ממקום למקום ממכרת. התנועה בין תחושה רגעית בה אני חש חסר כיוון ומסתכל לצדדים לראות איך אנשים אחרים מתנהלים, רוקדים, מתבטאים, לבין בהירות רגעית ואינטראקציה מקרית שהובילה אותי לנוע אל עבר סדנת הריברסינג הראשונה בחיי. אני נושם ונושף דרך הפה, נכנס לשיכרון חושים מחמצן, פותח גישה אל עבר רובד חדש בעצמי שלא הכרתי. ריק בו המחוג מאט את תנועתו, תחושות מקבלות צבעים, הדמיון הופך לשומר מסך של הרגש. 

משנה צורה, מרקם ותדר על פי מידת האפשור שלי להתמסר למה שמתחולל בי. הסתיים הסשן. יצאתי קצת עב"ם משם. כל צעד מרגיש כמו צעד על הירח, כמו קילפתי שכבה של הגנה מעל עצמי – גיליתי רובד חדש של תחושה בתוכי. זה לא שנשברו החומות ביני לבין הרגש - הן פשוט לא היו שם. רק אהבה טהורה ומזוקקת, איזו הוויה משכרת.

התנועה המהירה בין חום לקור, בין זיעה למזגן, בין ריקוד אקסטטי לפתיחת תיבת פנדורה רגשית אותה השארתי במסתור במשך שנים - גבתה ממני את המחיר, הרגשתי שמערכת החיסון שלי משלמת אותו. לקחתי נשימה עמוקה, זה מצב בו אולי הייתי מוותר לעצמי ונכנע לצורה שבה שהייתי מגיב בעבר, לא מתוך תחושה של איך אני מרגיש, אלא של איך אני אמור להרגיש אם אני חולה. נשיפה. שחרור. 

אין לי צורך לרוץ בין סדנאות. אין לי צורך להיות בכל מסיבה או הופעה. אין לי צורך במחשבה על החמצה, אם כי היא דפקה על הדלת וניסתה להיכנס מהחלון יותר מפעם אחת בזמן השהות שלי שם.
אין לי צורך. נקודה. ישנה רק תחושה ההופכת יותר ויותר בהירה עבורי, הקשבה נינוחה לקולה של הנפש השולחת אותות ומסרים אליי, ממתינה שאקח נשימה עמוקה ואעצום את עיניי, אתחבר, אתמסר אל האין, אל השינוי, אל העוצמה הטמונה בלהיות מבלי להצטרך להוכיח דבר. זוהי נקודה האל חזור הפרטית שלי. אין בי פחד להביט אחורה, אין נציבי מלח בהתפתחות אישית - רק חמלה ואהבה.

// דרור חניה
 

Your email was successfully saved