אתה כבר זקן, כלב.
כמה זמן אתה כבר איתי? בגיל 12, לקראת בר המצווה ולקראת מעבר הדירה מבניינים צפופים בנתניה לבית פרטי עם חצר – ההורים שלי הרגישו שאני מוכן. גם כי חפרתי על זה במשך 10 השנים בהם ידעתי לדבר, אולי גם כדי לפתח אצלי אחריות ולהפחית את הפוביה הענקית שהייתה לי מכלבים אחרי שכלב קטן ומכוער גנב לי את הסנדוויץ' מהיד כשחזרתי הביתה בכיתה ג'. לא היה בזה הגיון, כי עדיין היינו בדירה – ובכל זאת מצאנו את עצמנו ביריד של צער בעלי חיים, מחפשים את האחד.

היית שם – זאב קטן, בדיוק כמו שדמיינתי, רציתי וחלמתי. סופר פעיל, סקרן, אולי קצת מפוחד מהסיטואציה. היית – להערכת האחראים – בן 3 וחצי חודשים בערך. הסתובבת בבית של סבתא באטרף, לקח לך זמן ללמוד איפה ואיך לעשות את הצרכים שלך. לא הייתי מספיק אחראי ורוב הזמן ההורים שלי הם אלה שטיפלו בך, לקחו אותך לטיולים והאכילו אותך. סליחה ראשונה.

הנה אנחנו, 13 שנים אחר כך. אני הפכתי מילד בן 12 לילד בן 25 ואתה הפכת מגור בן 3 חודשים לקשיש בן 91. אם פעם הייתי צריך לשכנע אותך לשבת ולא לזוז, היום אני צריך לחכות עד שתצליח לאזור כוחות כדי לעמוד. אתה עדיין מאוד רוצה להסתובב, לחקור ולגלות אבל פשוט לא מצליח, השרירים ברגליים כבר חלשים. שיחקת עם מקלות וכדורים רק שנים בודדות, זה נמאס לך מהר מאוד וההרגלים העצלניים האלה שלך בשילוב מבנה הגוף שלך שמזכיר יותר צב מזאב זיכו אותך בביטוי המפורסם "זה כלב מעורב. חצי רועה גרמני, חצי תפוח אדמה". אני מניח שזו סליחה מספר שתיים.

זלזלתי בך, קראתי לך טמבל. האמת? אתה טמבל. כשעוד היה לך כוח היית חופר בורות ומעיף חול לכל מקום בלי הכרה, בכל פעם מחדש היית מנסה להיכנס הביתה עד שאבא היה זורק אותך ואת הנשירה שלך החוצה. היו שתי סיבות בלבד בגינן היית מקבל את הזכות לשבת על מגבת בסלון – גשם ורעש. זיקוקים, נפצים, צליליו המחרידים של מנוע מכונית המרוץ שהשכן מחזיק כתחביב.

היינו קוראים לך "אוטיסט". גם כשהיית צעיר היה לך קשה מאוד ללמוד תרגילים חדשים. מה אתה יודע היום? אולי "שב". אני לא בטוח שאתה יודע שקוראים לך "קוגה" בכלל, כי אתה לא מגיב לשם הזה או לכל שם אחר, אבל כבר התחלנו לחשוד שיש לך גם בעיות שמיעה ולא רק תפיסה מוגבלת. אתה לא מתחבר עם כלבים אחרים, אתה מתחנן ליחס ואז הולך לדרכך אחרי חמש לטיפות ראש קלות ומסרב לכל מחזר. אתה רודף אחרי חתולים בעיקר אחרי שמסבים את תשומת ליבך שיש חתול באזור, הם כבר לא שמים עליך, מסתובבים בחצר ובתעוזה מוגזמת מייללים ומבקשים אוכל – כאילו מעולם לא דרכה כאן מעולם כף רגלו של חברו הטוב של האדם.

אני יושב ומלטף אותך, מחבק אותך תוך כדי שאני מוודא שזה נעים לך ואתה לא מרגיש לכוד. כמו שאמרתי, אתה לא מלקק או מראה אהבה באופן אקטיבי, אבל כן דוחק בי בעזרת הכף הקדמית שלך, כמו ילד שמושך בשמלה של אימא ומבקש עוד כשאני מפסיק. סליחה מספר 3 היא על כל הפעמים שהפסקתי.

אני בוכה, אני לא מצליח להפסיק לבכות. היית שם בכל כך הרבה משברים ודמעות, התמסרת לליטופים שלי, בלי מילים ורק עם המבט התמים-דבילי הזה שהיה מאפשר לי להתפרק בלי לפחד מהשיפוטיות והבלבול שלפעמים מפגינים בני האדם. אני מקווה שאצליח לדאוג לך גם בשנים הקרובות בצורה הטובה ביותר. קצת חבל שאני מעריך את כל זה רק עכשיו, אבל עדיף מאוחר מלעולם לא. כלב זקן אולי לא לומד תרגילים חדשים, אבל הוא לעולם לא יחדל מללמד אותך על עצמך.

// דר עופר

Your email was successfully saved