שנת 2000, טורינו, צפון איטליה. אצטדיון הדלה אלפי לובש חג לקראת משחק העונה של הליגה הטובה בעולם בין יובנטוס ללאציו. אמנם ההגדרה של יום חג לא ממש תקפה פה משום שאפור, גשום וקר אבל עבור הילד בן ה-16 העונה לשם עידן וולר, אז בגרסתו הצעירה, התמימה והמשתאה, זה בכלל לא משנה.


המונומנט האדיר עומד כהר בטון מלכותי ומפחיד בלב ענן הערפל המגיע היישר מהרי האלפים. שירה עוצמתית בוקעת מלב מפלצת הבטון והופכת את ההתרגשות לכדור נוקשה ומוחשי המתגלגל מהבטן לגרון ועוצר את קנה הנשימה. ככה זה כשעומדים לפגוש את אהובתך האיטלקית אחרי שנים ארוכות של סטוקריות מארץ הקודש.

כמובן שהכרטיסים שנרכשו על ידי חברת הטיולים היו הזולים ביותר ולכן without further ado  אני מוצא עצמי בלב התופת, ביציע הקורבה שם יושבים האולטרס של יובנטוס. הגעתי לגן עדן.


לא רע לי בכלל

הבירה היא הדלק, הקהל בטירוף, אקסטזה. חזיזים מתפוצצים ברעש עצום, רימוני עשן אדומים הופכים את האצטדיון העמוס בן 68,000 המושבים לאפוף עשן משל היה בית ספר לשוטרים בעזה, האלכוהול נכנס לפעולה ומשתלב נהדר עם האופוריה. "פורצה יובה!" אני זועק בגרון ניחר לשמים האדמדמים ומפנה מבטי בנחישות אל המגרש הירוק-בוץ. הגול נראה רק עניין של זמן.
שריקת סיום. 1-0 לאציו. הופעה הירואית של שוער מחליף אלמוני. שער מזליקי של היריבה במתפרצת. אני גמור, מת, ראשי בין ידי, העולם קרס ומשום מה אני עדיין חי.


חברי לטיול, אוהד לאציו, לא מצליח להחניק את חיוך המנצחים מאחורי הבעת הפנים המזויפת שהוא מפנה כלפי ומגרד את שבר הכלי הארץ-ישראלי אל עבר האוטובוס. הדמעות חונקות. עגמת הנפש מצאה לה הגדרה מילונית ראויה יותר.



אני מכדרר באיטיות של עצובים בקבוק בירה "מורטי ריק" במורד היציע כשלפתע יד כבדה טופחת על שכמי בעדינות. אני מרים ראשי מתהומות המפלה ומבעד למסך הדמעות מבחין באדם מבוגר, חנוט בחליפה יקרה, שיערו הלבן צחור כשלג ומהודק על קרקפתו בג'ל נוקשה וצעיף שחור לבן אלגנטי מעטר את צווארו. הוא מביט בי ברוגע וחיוך דק מלווה בהנהון קל שובר את פני האבן הקשוחות, כאילו אומר "תירגע ילד, ההפסד הוא זמני, יובנטוס היא לנצח".


שנת 2012, רומא. יובנטוס מפסידה את גמר הגביע מול נאפולי והורסת עונה מושלמת ללא האות "L". האכזבה מקבלת תיבול מיוחד- אליל ילדותי, אלסנדרו דל פיירו, השחקן שהיה שם לאורך כל הדרך, שובר את לב ומסיים קריירה במועדון.


סוגר מעגל וחונך את היובנטוס סטדיום, שנבנה על חורבות הדלה אלפי

 

 

השעה מאוחרת, גשם זלעפות אירופאי ניתז בעוצמה על האספלט של תחנת האוטובוס הנטושה. אני מבחין בדמותו המצועפת, שטופת הדמעות והגלמודה של ילדון קטן הלבוש במעיל עבה, מתחתיו מבצבצת החולצה המוכרת השחורה-לבנה. אני ניגש אליו, תופח קלות על שכמו, מעלה חיוך שועל קרבות מנוסה על פני ומהנהן אליו את אותו ההנהון של הזקן המכובד ההוא, מלפני 12 שנים.

Your email was successfully saved