"חמישה ימים?" שאלתי בתדהמה. "כן" ענה הקול בצד השני של הטלפון.
"סדנא של חמישה ימים, בין 9-12 שעות כל יום כולל הפסקות". וואוו, חשבתי לעצמי ומיד הגיעה הסקפטיות.
חשבתי שאני לא בטוחה שאוכל לעמוד בזה ומיד אחרי הסקפטיות החל הפחד להשתלט, לאכול אותי מבפנים.
בסוף השיחה אמרתי לה כן בטלפון, "תרשמי אותי, אני רוצה." מפחדת אך רוצה.

פחדתי משינוי, פחדתי להתבונן אל תוך עצמי ולשאול שאלות, פחדתי להכיר אנשים זרים ולדבר מולם בפתיחות, פחדתי לבכות מול אנשים, להתבונן בעיניים של אחרים ולראות משהו ממני והרבה מהם. 
היום הראשון לסדנא הגיע ונכנסתי מפוחדת לחדר. עם כל יום שעבר במהלך חמשת ימי הסדנה החל הפחד להרפות ממני יותר ויותר. עד אותו רגע שנכנסתי לחדר, רציתי לבטל או לדחות את הסדנה. 
בחדר ישבו עוד כ-80 איש, בכל הגילאים ובכל הצבעים, אנשים שהגיעו מכל מיני סיבות, מכל קצוות הקשת הישראלית ודבר אחד חיבר בין כולם - כמיהה ורצון לשנות, לדעת שאפשר אחרת.

פתאום הפחד הפך להיות פחות מפחיד ממה שהוא. זה לא קסם וזה לא שהמציאו את הגלגל מחדש, זאת העוצמה האנושית והאישית של כל אחד שמתפרצת, זה הכוח והאומץ להביט אל הבפנוכו שלך ולהתמודד עם הדברים שהכי קשה לך להתמודד מולם,  עם הקשיים, הרגשות, המחשבות, התחושות, הטעויות והעבר.
זה לא קורה מעצמו.

זאת התבוננות עמוקה, זה חיפוש אחר האמת הפנימית, זה לקלף את קליפות הבצל שמורכבות מהחברה בה אנחנו חיים, הערכים והאמונות שגדלנו בהם ובסופו של דבר להגיע אל האני שלנו, של מי שאנחנו באמת ולהתעמת איתו על כל הדברים שבועטים לנו באופי ובאישיות, להתעמת עם האני הפנימי שלנו ולשאול אותו שאלות, להתעמת אל מול מה שחשבנו שאמיתי ולגלות אמת אחרת.

להתעמת מול הפחדים, החששות, הרגשות הגואים והערכים שגדלנו אליהם, זאת עבודה עצמית אינטנסיבית.
זה האומץ להסתכל בעיניים של ה"אני" של כל אחד מאיתנו ולא להסיר את מבטנו ממנו, לחדור אליו ולהתמודד גם כשכואב.
פתאום, חמישה ימים עברו כל כך מהר, ו12 שעות נעו להן בקצב מהיר ואנחנו היינו צריכים לעמוד בקצב של הזמן, כי הזמן עובר, וכשהזמן עובר אנחנו רגילים לעבור לידו ולא יד ביד איתו.

זה ללמוד את עצמך, בפעם הראשונה ללא מסכות. זה לחוות את הקשר הכי עמוק בין הגוף לנפש.
זה להבין באמת מה המטרות שלי בחיים, מי אני מבעד לאמונות, לרגשות ולמחשבות.
זה להתחבר לחדרים הכי חשוכים בתוך עצמי ולהאיר אותם באש מאירה ומחממת.
פתאום, אני זוכה לאכול את הפחד בלי מלח ולא לתת לו לנגוס את מי שאני מבפנים.
את האמת, זה לא פתאום, זה לא מגיע ביום וגם לא בחמישה ימים.
זה מגיע לאט, לא מהשכל הישר, או מההיגיון, צעד אחר צעד חודר אל תת המודע, ואל המקומות מכוסי קורי העכביש בהם היה לי קשה לגעת כבר שנים. 

עכשיו זה בידיים שלי. המון כוח לשים בידיים שלי. עכשיו זאת אני אל מול עצמי, כמו שהייתי שנים בהן בחרתי לברוח.
ביום שאחרי, ישנתי המון, עבודה על הנפש ועל הפבנוכו יכולה להיות מאוד אינטנסיבית וכך היא הייתה.
לא השתנתי, אני אותה הגר לוין, רק יותר חזקה, אמיתית וחיה את החיים. 

// הגר לוין

Your email was successfully saved