בדרך כלל, אומרים את זה על ילדים בגיל שנתיים.
קוראים לזה- Terrible twos. 
אז תארו לכם, שאם בגיל שנתיים זה נורא, מה קורה בגיל 22, 
פעמיים שתיים- פי שתיים יותר נורא. 

גיל 22, אני בוחרת לכתוב עליך כדי לנסות ולסכם אותך, כדי לנסות ולתחום אותך, כדי שמה שהעברת אותי בשנה האחרונה לא ימשיך איתי גם לשנה הבאה.
אף אחד לא הזהיר אותי לגביך. אף אחד לא אמר לי כמה קשה, מבלבל, מכעיס, מרגיז, כואב, דכאוני וקשה גיל 22.
אף אחד לא סיפר לי על ה- Terrible twenty two הזה וכמו בסרט אימה, ההפתעה המפחידה לא איחרה לבוא 
וליוותה אותי שנים-עשר חודשים בהם הלכנו אני והשד הפנימי שלי, הצל החשוך שלי יד ביד,מחוברים כמו בד לבד. 
שנים עשר חודשים שאני מקווה שנגמרים היום, הלילה בחצות, כשאני הופכת מלכלוכית לסינדרלה.

אני לא יכולה להצביע על מאורע, מקרה או חוויה שגרמו לשנה הזאת, לגיל הזה להיות כל כך שנוי במחלוקת, כל כך מתוסבך וקשה. אולי זה בגלל שאני כבר לא שנה אחרי השחרור, אולי זה כי אני בין היחידים שלא נסגרו על מה שאני רוצה מהחיים שלי, אולי זה כי איפשהו ביקום מקביל זה גיל ההתבגרות. אין לי תשובות. יש לי רק תקוות, תקוות שזה נגמר היום בחצות.

השנה הזאת הייתה קשה. הכי קשה שהייתה לי בחיים, לא כי קרה משהו חריג או בריאותי אצלי בגוף או לאנשים הקרובים אליי (תודה לאל). זאת הייתה שנה כל כך קשה לנפש שלי שנדרסה, נכוותה, התרחקה, התקרבה, הלב שלי התרסק, התפרק, התרפק. האגו שלי עלה וירד כמו רכבת הרים וכך גם מצב הרוח שלי. דכאונות, שאלות על החיים ועל המוות, כיבוי שריפות פנימיות, נפילות למקומות חשוכים, למקומות בהם הקירות הפנימיים שלי נסגרים עליי, סוגרים על הנפש שלי מבפנים.

כן, הכל זה פרופורציות בחיים. אבל לפעמים, קשה לחיות לפי פרופורציות, כשאתה מרגיש שהחיים סוגרים עליך ושאתה בודד גם אם אתה מוקף באין ספור אנשים. 
פתאום, נחשפתי לחלקים החשוכים שלי, אלו שהיו סגורים בתוך קופסה עם בריח ושלשלאות פלדה.
התוודעתי לפחדים שלי, לחסרונות שלי. אני- אדם חייכן, חיובי ואוהב אדם, הפכתי להיות מישהי אחרת, 
משהו אחר. מלחמה פנימית של יום יום, דברים קטנים שמפילים אותי וחונקים אותי מבפנים, בדידות ועצב ואף אחד לא הזכיר או הזהיר. 
בחודש האחרון, לקראת גיל 23, אני מרגישה (אולי זה פסיכולוגי, אבל למי אכפת) את הלחץ יורד ואת האצבע יורדת לאט לאט מההדק. ואני, לוקחת נשימה ובאמת נושמת, יותר זורמת, יותר אני, פחות אותה בחורה בת 22, לא ידועה, לא מוכרת. עכשיו כל מה שאני רוצה, להיכנס לגיל 23 ולהשאיר אותך מאחור.
להשאיר אותך מאחוריי ולקחת ממך רק מה שאני באמת צריכה- חוסן, תמונה של החיים שאני לא רוצה שיהיו לי, אומץ, התמודדות, חוזק נפשי והמון אבל המון אהבה עצמית. 

אז תודה לך גיל 22. תודה לך שהיית נורא. כי כשהנפש שלי הגיעה לתחתית, רק אז היא הבינה, רק אז אני 
הבנתי, מי הייתי, מי אני עכשיו ומי אני רוצה להיות. שלום ולא להתראות 22, עכשיו אתה רק זיכרון אחד רחוק.

// הגר לוין

Your email was successfully saved