"משהו השתנה אצלך" 
"רזית?"
נשאלתי מספר לא מבוקר של פעמים במוצ"ש האחרון בבר, כשבידי כוס יין שלישית או רביעית כבר.
רציתי לספר לשואלים שהסוד הוא כוס יין וכתיבה.
היין זה יותר המשהו ליד והכתיבה זה לנפש.
רציתי להגיד להם שהסוד הוא שמשהו אכן השתנה אצלי, זה שילוב של רוגע, שחרור ואהבה עצמית.
כן. זאת לא הדיאטה שלא עשיתי וזה לא שהחלטתי פתאום לאכול בריא או נכון.
אלו לא מתכונים שהשגתי לפי שיטת הנקודות או צום כזה או אחר.
זאת הנפש. זה הבפנים ששינה לי משהו בחוץ.
אלו לא המשקולות שאני לא מרימה או הריצות שאני לא רצה.
אלו דברים אחרים, יותר נפשיים, שעזרו לי להסיר שכבות על גבי שכבות, קילוגרמים מיותרים.
זה חוסר הדיכאון וחוסר הבדידות.
זה הויתור על היצר לרצות אנשים.
זה חוסר המצפון (ממש קצת).
רציתי לספר לכל השואלים שזה חוסר הפחד בדברים מסוימים.
שזה משקל צרותיהם ובעיותיהם של האחרים שאינני סוחבת על עצמי יותר.
זה כל מסת החששות, הדאגות, רגשות האשם, המחשבות המייסרות שחיו לי מתחת לעור והיום נפוגו.

כן, אני אכן נראית רזה יותר.
רציתי לצעוק שישמעו שהסוד הוא רק בבפנים.
רציתי שידעו שאני כבר לא אותה אחת שהולכת בתוך מדבר עצמי של כאוס, של פגיעות, של רגישות לא נשלטת, של רצון להיות בשליטה ושיגעון כשאני מאבדת אותה.
רציתי שיבינו שזה לא המשקל החיצוני, כי על הנייר אני שוקלת בדיוק אותו הדבר. זה המשקל הפנימי, זה שכמו משקולת משך אותי למטה, שגרם לי להראות גדולה יותר אך להרגיש כל כך קטנה.

אני רוצה שידעו שזו כמות המאבקים הפנימיים, הריבים והרחמים העצמיים, התהיות על החיים, הפחדים, הרגעים שבהם הרגשתי חנוקה, שעטפתי בנייר ושרפתי כליל.
זה לא שהיום הכל פתאום מושלם, זה לא שאני מרגישה שלמה לגמרי, זה לא שהיום לרגישות, למחשבות, למצפון ולתהיות אין חלק בחיים שלי יותר, יש להם חלק בלתי נפרד, כי הם אלו שמרכיבים אותי, את הגר שמכירים, אבל כמו תרופה, הכנסתי אותם לקופסא, כל אחד בעל מקום משלו ועל הקופסא יש מינון, כל פעם טיפה טיפה ולא מבול של כאוס, מבול שיכול לגרום לנפש שלי לטביעה.

"כן, רזיתי" עניתי לשואלים בחיוך. לא הסברתי ולא התעכבתי על השאלה, פשוט נתתי ליין לזרום לי בגרון ולמחשבות לשקוט ולנפש הפנימית שלי לרוץ קלילה, נטולת משקל כמו נוצה ברחבי הגוף שלי, נושמת את האוויר, עוצמת את העיניים ומרגישה את השקט שאחרי השיטפונות, שאחרי הסערה. 
// הגר לוין

Your email was successfully saved