קווה קווה דה לה אומה, תבחר בשבילי.
כשהיינו ילדים, היינו לוקחים דף A4 וחותכים אותו לריבוע שווה צלעות מדויק, מקפלים בעדינות את ארבעת הזוויות פנימה, אחר כך הופכים ושוב מקפלים את ארבעת הזוויות פנימה ואז היה נוצר לנו הקווה קווה, מין יצור אוריגמי שהיה קובע החלטות שבגיל בכיתות א עד ז׳ נראו לנו גורליות.
על כל צלע של הקווה הקווה היה צבע שונה, לרוב כחול, אדום, צהוב וירוק ובתוך כל צלע היו שתי תשובות שונות לשאלות ברומו של עולם, כמו למי להציע חברות, האם לבן או לדור? או כמו האם לצאת לחצר בהפסקה או לשחק בגומי בתוך הבניין? 
החלטות החלטות.
על המשתתף היה לבחור צבע ומספר, מה שיוצא אני מרוצה, מה שיוצא, היינו חייבים לעשות לפי חוקי האתיקה של הקווה קווה. ככה היינו מסתובבים בבית הספר כל אחד והקווה קווה שלו, שואלים אחד את השני, צוחקים ונהנים.
כשהיינו ילדים, אחד הדברים שתיעבנו היה שקבעו בשבילנו את החיים, שהחליטו בשבילנו; מתי לאכול, מתי לישון, מתי לחזור הביתה, מתי לשתות, לצחצח שיניים, באיזה מקומות להסתובב, לעשות מה שהמבוגרים אומרים כי הם הכי הכי יודעים. משהו בקווה קווה, הרגיש כל כך חופשי, פיסת נייר שהכנת במהלך שיעור מדעים היא שקובעת ומחליטה החלטות בשבילך ובשביל החברים, זה היה כיף ומשחרר בדרך שאותה לא ידענו להעריך אז.

עברו השנים ואת הקווה קווה החליף שיקול הדעת שלנו, שמושפע משיקול הדעת של האחרים, מה״נכון״ וה״שגוי״ של הנורמות החברתיות והערכים עליהם גדלנו וכמובן איך לא, מהסביבה שלנו.
הבחירות של מתי לאכול, לישון, איפה להסתובב, מתי ואם בכלל לצחצח שיניים הפכו שלנו והפכו שוליות, מצחיקות.
עם הגיל, האחריות על הבחירות המהותיות, המשמעותיות בחיינו- הפכו שלנו, הטעויות- הפכו שלנו, החיים פתאום בחזקה אך ורק שלנו.
וזה מפחיד. 

אני רוצה לחזור לקווה קווה.
זה כל כך הרבה יותר קל שמקבלים החלטות בשבילך, החלטות אובייקטיביות בשבילך, החלטות שמלוות במחשבה, בהסתכלות רחבה ולא באימפולסיביות, בלהט של הרגע, החלטות מלאות בסובייקטיביות.
היום, אני אדונית לעצמי, ההחלטות בחיים שלי הן יותר מהאם לשחק בגומי או בתופסת בחצר או האם לנשק את בן ו/או את דור.
היום ההחלטות שלי הן בעלות משקל עצום והשלכות על עצמי ועל הסביבה שלי ותמיד שבוחרים, יש את השאלה, מה עם הדרך עליה ויתרנו ללכת?
ומה אם אמצא את עצמי בגיל ארבעים רווקה, או גרושה עם חמישה ילדים בעבודה של כסף בלי אהבה? בלי תשוקה? 
ומה אם לא אתחתן בכלל?
ואם אתחרט? 
ומה אם אשכח את עצמי? את האושר הפנימי שלי?
את האמת שלי? 
זה מפחיד.

אני רוצה לחזור לקווה קווה.
יש משהו חופשי בכלא הזה שבו אני לא זאת שבוחרת את ההחלטות שלי, יש בזה משהו משחרר, משהו מלחיץ.
יש משהו עוצמתי בללכת עם בחירות שאני בחרתי בעצמי- להסתכל לפחד בלבן של העיניים ולהתמודד איתו.
יש משהו אחראי ובוגר בקבלת החלטות.

לפעמים, אני רוצה לחזור להיות אותה הגר הילדה, שנתנה לקווה קווה שלה לבחור את ההחלטות שלה, לפעמים כל מה שצריך זאת פיסת נייר, קצת צבעים, קצת מילים כדי להחליט לאן ממשיכים, מה הצעד הבא בחיים. 
אני עוזבת את הפוסט, אני הולכת להכין לי קווה קווה, כזה של גדולים, עם החלטות ברומו של עולם, החלטות של אנשים בוגרים, כזה שיבחר בשבילי, מה הצעד הבא, לאן ממשיכים?.

// הגר לוין

Your email was successfully saved