אימפולסיביות, לפי ויקיפדיה, היא צורת התנהגות המאופיינת בפעולה ללא מחשבה תחילה.
אם רק הייתי יודעת לקרוא לעצמי בן אדם אימפולסיבי כבר מגיל צעיר, הייתי חוסכת לעצמי שנים של כאב ראש ותהיות על למה אני לא יכולה פשוט לעצור רגע ולחשוב לפני שאני אומרת, עושה או חושבת.
כשהייתי קטנה יותר, אחרי כל דייט שהיה נחשב אז למוצלח, הייתי כבר מדמיינת איך כל החיים שלנו יראו, מה נבשל לארוחת ערב ואיך נכיר את ההורים, הייתי חושבת וחושבת ואז מתאכזבת, מה שהכריח אותי בסופו של דבר להבין - אני חולה במחלה כרונית ושמה בישראל: אימפולסיביות.

איפשהו, כמו דת, באמת האמנתי שמה שאני רוצה לעשות ולהגיד מוטב וראוי שיבוא לידי ביטוי. ׳יאללה כוסאומו׳ חשבתי לעצמי, אם זה נמצא אצלי בראש אז שיצא, YOLO, חיים רק פעם אחת לא?
אם רק הייתי יודעת כמה רגליים שמתי לעצמי בגלל האימפולסיביות שלי…
תקראו לזה חוסר טאקט, תקראו לזה כנות ואמת, תקראו לזה חוסר מודעות סביבתית, תקראו לזה איך שתרצו - אני אימפולסיבית.
אם אני חושבת, אני אומרת.
אם אני רוצה, אני עושה. כי מה כבר יש לי להפסיד?

מסתבר שהרבה.
אימפולסיביות לא מוערכת. אנשים רואים אותה כדבר מוזר, מביך ושתמיד איכשהו מתקשר לחרטה.
ובכן, הם צודקים. כמות הפעמים שאמרתי דברים, שלחתי הודעות, תרגמתי מחשבות ודמיונות למעשים, נישקתי בחורים ואחר כך התחרטתי - היא גדולה מכדי שאוכל לספור.
אבל כמו בהנגאובר, באותו רגע זה הרגיש נהדר! האדרנלין הפציץ לי את הגוף והדחפים האלו לעשות, להגיד או לומר מילאו אותי בהתרגשות. הרגשתי נהדר ואז…

אז קמתי בבוקר ונזכרתי באירועים של הלילה שעבר, וכמו בהנגאובר טוב ורציני - התחרטתי, הובכתי, לא הפסקתי לחשוב על מה שעשיתי או אמרתי וכל שרציתי הוא לשתות אלכוהול כדי להשכיח את הכל.
אז נישקתי את ההוא, ושלחתי הודעה לזה, ואמרתי לה מה שיש לי בראש מבלי לסנן, ועשיתי מעשה שלא יעשה.
שיט. אני לא מאמינה שעשיתי את זה, ועוד פיכחת, בלי שום השפעה כימיקלית, רק אני בעצמי עם המוח המסובב שלי. אלוהים. מה אנשים בטח חושבים…

אז אנשים חושבים שאני חיה בסרט, שאני מוזרה, שאני טו מאצ' דוחפת, טו מאצ' רוצה, הם חושבים שאני לא מבינה איפה אני נמצאת ומה נכון ולא נכון לעשות, וכן, מה בכלל אני רוצה?
אני רוצה מה שבא לי ואם יש לי דחפים, אני נותנת להם את המקום להשתלט לי על הבפנים, כי איזה כיף זה
לחיות חיים מבלי להגיד "מה אם?"

ותבינו, זאת לא קללה, אם אני עושה או אומרת כנראה שזה משהו שאני באמת צריכה שיצא ממני, זה מגיע ממקום עמוק בפנים שרוצה להיות אמיתי עם אנשים ובעיקר עם עצמי. אז אני שוברת מוסכמות ונורמות חברתיות, ולפעמים זה מתפוצץ לי בפנים ואז מגיע ה"אופס" וה"סליחה", הבלבול והחרטה וחוזר חלילה.
אבל באותו הרגע, כמו פרץ של הורמונים משוגעים, זה מרגיש טוב מבפנים. אז כוסעמק, שיהיו אחר כך תסמינים, העיקר שעכשיו, באותו רגע, יהיה לי נעים.

// הגר לוין

Your email was successfully saved