כשאני מסתכלת אחורה, לא יותר מידי אחורה, שבע שנים אם להיות מדויקת, אני מתחילה להאמין שאולי גם אני.
באופן אירוני כזה או אחר, כשהתחלתי לצפות בסדרה הישראלית החדשה ״הרמון״ נגלתה לעיני דמותה של הגר לוין. לא אני, היא, שם בסדרה.
היא מגלמת ילדה בת שבע עשרה שמתמרדת ונכנסת לכת מלאה בנשים ובגבר אחד - משיח, רופא, ואם תשאלו אותי גם אדם חולה. 

הלב שלי קופץ בכל רגע שהשם של הגר נשמע. צירוף מקרים מופרע - או שזה איזשהו סימן? נורת אזהרה?
אני לא יכולה שלא לחשוב עליה ועליי. 
אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שגם אני, בשלבים מסוימים בחיי, הייתי יכולה להיות אותה הגר לוין.
ברגעים בהם חיפשתי דמות של אב או את רוח הקודש,
ברגעים בהם באמת מאסתי בנערים צעירים שלא יודעים איך לגעת ולהרגיש.
ברגעים בהם הייתי צריכה פסיכולוג.

באותם רגעים בהם רקדתי לצלילי מוזיקה רועשת בחדר, מול המראה, והרגשתי ריקה.
ברגעים ההם שהייתי במצוקה - גם אני יכולתי להיות אותה נערה.
גם אני יכולתי להאמין למילות חוכמה וללכת אחריו, להאמין לדבריו ולשכוח מי אני בפנים, כי לכולנו יש נפש שברירית ודקיקה.

גם אני, בגיל ההתבגרות ומי יודע, אולי גם עכשיו בימים הקשים שהנשמה שלי נאבקת בעצמה, כשאני מבולבלת ולפעמים מרגישה לא אני, אלא בחורה חולת שליטה שצריכה להשתחרר ולהיות יותר קלילה; או בחורה שלפעמים קשה להבין אותה, או בעצם ילדה קטנה שמחפשת חיזוקים ותמיכה.
גם אני יכולתי להיות אחת מנשותיו.

ולא, אני לא רואה את עצמי כאישה חלשה, ולא כמו בסדרה, השם שלי מעולם לא סימן עבורי ״גירוש״, אלא סימן אצלי חוזק של אישה עצמאית ושורדת, אחת שנלחמת. 
כשאני נשאלת אם אני יודעת למה ההורים שלי קראו לי הגר, אני תמיד עונה שהם עשו זאת כי היא הייתה אישה חזקה, וכי אני אישה חזקה, עצמאית אבל גם רגישה.

אני חושבת עליי בת השבע עשרה, שחיפשה תשומת לב מבחורים, שאהבה שאוהבים אותה, שאהבה שרוצים אותה - בחורים, נשים, גברים בכל הגילאים.
זאת יכלה מאוד בקלות להיות אני.

אני זוכרת את עצמי מדמיינת שמתוך כל הכאוס שמתחולל בקרבי מגיע מישהו שמציל אותי מעצמי, שמבין אותי, שמכיל אותי.
אני זוכרת את הנערה המתבגרת שחייתי בתוכה - בודקת הגבולות הסדרתית, חולת תשומת הלב והחולמנית, ומבינה שאני והגר לוין מהסדרה לא כל כך שונות, אפילו בכלל לא. ואולי, כמעט בטוח אפילו, שאז באותה תקופה היה מגיע וגואל רצון אותי.

// הגר לוין

Your email was successfully saved