בכל פעם שהיא ראתה חתולים לידה, היא הייתה משתתקת.
היא הייתה לוחשת למי שקרוב אליה "אסור לדבר, יש פה סוכני מוסד".
תמיד כשעברו לידה חתולים – זכרים, נקבות, ג'ינג'ים, מנומרים, שחורים, לבנים – היא השתתקה ולחשה למי שהיה לידה.
בשבילה הם היו סוכני מוסד, וכנראה שהיה לה הרבה מה להסתיר מאותם סוכני מוסד ההולכים על ארבע.

כמה קסום לחיות ככה, חשבתי לעצמי כששמעתי את הסיפור.
כמה תמים ויפה לראות את העולם דרך העיניים הנקיות שלך, לראות את העולם כפי שאת רוצה, לא כפי שאנחנו רואים היום, מושפעים על ידי ההורים, המורים, הסובבים אותנו, הטלוויזיה, המוזיקה והפורנו הרך.
אנשים הצטמררו לשמוע על אדם שאיבד את דעתו, אדם שיום אחד קם בבוקר וחושב שלחם זה נייר טואלט ושחתולים הם סוכני מוסד.

אני, לעומת זאת, התלהבתי מההרגשה הקסומה של להיות חסרת דעת, לחיות פעם אחת ולתמיד בצורה אובייקטיבית, כפי שאני רואה זאת, כפי שהמוח שלי רואה זאת, גם אם הוא מתעתע בי. מה היא בכלל המציאות אם לא מה שאנחנו יוצרים?
אני רוצה לראות חתולים ולהאמין שהם סוכני מוסד, אני רוצה לשים לי בכיס שתי פרוסות לחם ולהוציא אותן כשאני צריכה לקנח את האף, אני רוצה לחיות בחוסר דעת, כי דעת שווה לכאב, קמטים, מחשבות, סובייקטיביות מדממת.

זה גורם לי לחשוב הרבה על אדם וחווה, על מה היה קורה אם טבע האדם היה נעלם לחלוטין, אם היינו הולכים בעולם שלנו מעורטלים לגמרי. בלי בגדים ובלי בושה, מבלי להסתכל לדשא של השכן, בלי חנויות בגדים, תכשיטים, נעליים; בלי להיות תלויים בדבר מלבד התמימות שלנו.
אבל חווה הזאת, אוי חווה, היא הייתה חייבת לנגוס בתפוח, אומנם בלי דעת, אבל סקרנות הייתה לה, סקרנות שאנחנו משלמים עליה עד היום, סקרנות שאני משלמת עליה עד היום.

תארו לכם עולם בו אין דעת – אין מלחמות, אין תחרויות, אין שנאה, אין הרס, אין חורבן.
תארו לכם עולם בלי דעת – יש אהבה, אהבת חינם, יש חברות, יש עירום טהור ותמים, יש פתיחות, יש אושר פנימי שאינו תלוי בדבר, רק חיים.
אם תשאלו אנשים מה עומד בדרכם, כולם יקראו לילדה בשמה – זאת הדעת שאיתה מגיעים הפחדים, המחשבות, התהיות, ערעורי הסביבה, ערעורי עצמך.

מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו, מבלי לחשוב מה אחרים חושבים או אומרים? בלי להקשיב לקול הקטן הזה בראש שאומר שאתם לא יכולים, שאתם חלשים, מכוערים, שמנים, גרועים, רעים, מגעילים, מפחידים, כל כך, כל כך קטנים.

אני יודעת שהדעת שלי בכוחות עצמה מדברת, וכשהיא מדברת היא משתקת את כל הגוף, היא מפזרת רעלנים קטנים לכל אורכו ורוחבו של הגוף ואני נשארת כל כך, כל כך קטנה.
לא פלא שאנשים משתגעים כל כך בעולם הזה, ולא פלא שהם עושים דברים מסוכנים, אקטים קיצוניים – כדי להוכיח שאף אחד לא יעצור אותם, לא אתם ובטח שלא דעתם.

אם היינו באמת מפסיקים לחשוב, מפסיקים לחשוב "ישר" כפי שמצפים מאיתנו בחיים, מתעלמים מרעשי הרקע שמכבידים, מתעלמים מ"הנכון" שהמציאות והסביבה שלנו מייצרת, היה פה יותר טוב, היה לי יותר טוב.
אני חושבת, איזה כיף היה לה כשהיא הייתה בחיים, בכל פעם שהיא ראתה חתולים, הם היו סוכני מוסד ופרוסות לחם היו כנייר טואלט, כזה שמחביאים בכיסים ומוציאים כשצריך לקנח את האף, אז מה אם כולם מסתכלים?

מוקדש לסבתא ז"ל של בחור שאני מכירה, ולכל החתולים שהם בעצם סוכני מוסד מסוכנים.

// הגר לוין

Your email was successfully saved