יום שישי בערב, יוצאת להסתובב.
מוצאת את עצמי בהופעה של מרסדס בנד בבארבי בתל אביב אחרי כמעט שלוש שנים שלא הייתי, מתרגשת כאילו זאת הפעם הראשונה וגם אחרי שלוש שנים, עדיין מכורה, כן זוהי המרסדס, לא נגמרת אף פעם ולי לא יגמר ממנה אף פעם.
כולם עומדים בחוץ ומחכים שתסתיים הופעת החימום, את המקום מכסה הילה, בעצם זאת לא הילה, זה עשן של גראס, שאופף את חצר הבארבי ומרחוק נשמעים קולות של בחורים "וחצי טובורג אם אפשר", מבקשים מהברמן המאושר, כבר באווירה מרגישים שהגענו להופעה של המרסדס.

אחרי יממה קשוחה בה הייתי בין שמיים למעמקים בטיסה אני רק מנסה לתפוס טרמפ על נחמת רבים, לנשום את האוויר הירוק ולשמוע את הפאנק המתוק שיוצא להם מהורידים אל מיתרי הקול ואל עשרות האנשים שרק רוצים לבלוע את מה שהם שרים.
עבודה של 19 שעות וערנות של מעל 36 שעות ואני כאן כי מה לעשות, מה שטוב למוח לא טוב לגוף.

אני עומדת בפינה על המדרגות וכל שנייה זה כמו שנה, במבט של חתולה אני בוהה ברחבה.
הבארבי מפורק באנשים ויש הרגשה שעומד פה משהו לקרות.
עוד רגע הם יעלו וכבר והתחילו מחיאות הכפיים, היו אפילו אנשים שכמו המנון בצופים קראו לגל תורן בשמו מספר פעמים ואני, אני עומדת בשקט על המדרגות בפינה, מצפה לראות אותם עולים אחרי יום של עייפות ובאסה, יום שבו הכל מרגיש אותו דבר ואני כבר לא צוחקת. ׳יאללה, שיעלו כבר׳ אני חושבת, שיעלו וסוף סוף אני ארקוד ואראה לכולם שקצת הגזמתי, וברגע שגל יצמיד את המיקרופון לשפתיים שלו אני אהפוך מצעירה ועדינה במשקפיים לילדה של וודו שצורחת וצועקת- עכשיו כולכם פה תרקדודו!

ואז כל חברי הלהקה עולים - יונתן, יוני, אורי וגל. האחרון עם תוף מרים, משקפי שמש וכוס מלאה במשקה שאני לא יודעת לבטא ואת הווליום הם מרימים, עד בלי סוף.
אני מסתכלת על הקהל מלמעלה ורואה את כולם רוקדים ונהנים, כמעט ואין אנשים שמחזיקים בטלפון עם פלאש בידיים ומצלמים - רק רוקדים, צועקים את המילים ונהנים, ואני חושבת לעצמי, איזה עולם קרוע ומוזר אם אני מופתעת ומתרגשת מקהל שבא אשכרה ליהנות ולא לצלם או לעלות תמונות.
אין עוד להקה כמוהם!

אף על פי שאני לא סופי, אור או מיכלי אני עדיין מרגישה שכל שיר שלהם מדבר עליי, ואיך שהם יודעים להביא לי את הפאנק שחשבתי ששכחתי שהיה לי.
הם עומדים כאן מנגנים, נוצצים והאנשים צורחים וקופצים, ואני נזכרת שוב שזוהי המרסדס, לא נגמרת, ממכרת.
אני מסתכלת בפלאפון והשעון מאיץ בי להפסיק למהר כי בכל רגע וברגע הכל יכול להיגמר.

אז בואי ונביא לך ת'פאנק שהתחיל את הערב, אנחנו מסיימים ואני מבינה שמה שהיה עכשיו נשלם ותם ועוד פחות מ24 שעות אני כבר שוב על המטוס והפעם להונג קונג בזמן שאני בכלל חושבת על תאילנד ורוצה לצרוח באוזניים של חברה שלי - בואי ניסע לתאילנד!
ככה אני, זהות אחת בבוקר וזהות אחת בלילה.

מבואסת שההופעה נגמרה, מבואסת שבעוד יממה אני עובדת בטיסה ומהבת של השטן אני הופכת בחזרה לצעירה ונעימה במשקפיים, מגישה משקאות וארוחה ובלי מילים רוצה להגיד לנוסעים "אני לא שפחה אני הבוס, בוא אתה תמלא לי את הכוס" ובמקום זאת מפזזת ומפזרת חיוכים.

בפנים, אני רוצה שרק ילכו ויעזבו אותי לבד, כשבאוזני אוזניות אלחוטיות שקניתי בהונג קונג ואני שומעת פלייליסט של מרסדס, וחושבת על מה שאני חושבת שאני חושבת...

// הגר לוין

Your email was successfully saved