מאז שהייתי קטנה חונכתי בבית שבו היה מקובל מאוד המשפט "לתת זה גם לקבל".
את המשפט עצמו שמעתי כמה פעמים בחיי, ומאז ומתמיד האמנתי שלתת באמת נותן לך הרבה בחזרה, יותר ממה שאפשר לדמיין.
אני לא מדברת על נתינה פשוטה, כזאת שנותנת לך הרגשה טובה לשעה שעתיים, לא נתינה על מנת שיראו, אלא להפך, אני מדברת על נתינה עיוורת.

כל חיי הבוגרים עד כה, לקחתי על עצמי להיות הכי הכי.
החברה הכי טובה, בת הזוג הכי טובה, התלמידה הכי טובה, הבת הכי טובה – והכל היה בשביל אחרים, אפילו לא קצת בשביל עצמי.
מצאתי את עצמי מאבדת את הרצונות שלי ואת מי שאני בשביל האנשים שהולכים ובאים בחיים שלי. מצאתי את עצמי מתמסרת ונותנת בטוטאליות מוחלטת, ואז אוטומטית נפגעת, נעלבת, נסגרת וחוזר חלילה.

אבל משהו בי אהב את זה, אף על פי שלתת לא היה לקבל בחיים שלי. 
לא קיבלתי דבר מלבד ריקנות, אפילו לא זכיתי לתחושת הסיפוק והעונג שזכו לה אחרים מסביבי, מסונוורים ממנה – והפכתי קנאית, גיליתי כמה שהנתינה יכולה להיות הרסנית.

אני תמיד נזכרת ברגעים האלה בספר ה"עץ הנדיב" שגדלתי עליו, אני זוכרת את עצמי מצחקקת כל פעם כשמקריאים את הסיפור, צחוק אירוני כזה של הזדהות.
לקרוא לעץ נדיב זאת טעות, הנתינה האין סופית של העץ אל הילד ואז אל הנער, האיש המבוגר והקשיש הייתה בסופו של דבר נתינה הרסנית, אך העץ, העץ נשאר מאושר.
ואני לעומת זאת, עם סיום קריאת הספר נשארתי עם טעם מר בפה, משהו צבט לי, משהו הרגיש לי לא נכון ולא בסדר, לא נשארתי מאושרת – הפכתי ממורמרת. 

הרבה פעמים ביקשתי להיות קצת אנוכית, לקבל את הסיפוק הזה של הנתינה, לקבל קצת משהו בחזרה. בעצם, לא קצת, הרבה.
עם השנים, המשפט "לתת זה גם לקבל" הפך ל"לתת זה גם לוקח".
הנתינה לקחה לי המון, היא עדיין לוקחת לי המון.

הנתינה גרמה לי להתאכזב מאנשים רק כי הם לא כמוני, רק כי הם נותנים כמה שהם יכולים (או שלא? אני עדיין חושבת לפעמים שלא).
הנתינה גרמה לי להצטער שאני נותנת, להצטער שאני חושבת על אנשים אחרים לפני שאני חושבת על עצמי (אבל אולי בעצם ככה זה אמור להיות?).

הנתינה עשתה לי רע יותר משעשתה לי טוב.
מצאתי את עצמי מבזבזת משאבים נפשיים שלי על אנשים אחרים, משקיעה זמן ומחשבות מטרידות ומעיקות על אנשים אחרים. אני מודה, לפעמים גם היום.
מצאתי את עצמי סובלת, וכמו מזוכיסטית ממשיכה, כי הכי חשובה היא הנתינה.

אני לא מבינה באמת לפעמים מה אני עושה.
למה אני נותנת רק כי אני יכולה?
למה אני לא יכולה פשוט לתת בקטנה מה שנקרא, לתת טיפין טיפין ולא את כל החבילה, לא לתת את כל היד אלא אצבע אחת בכל פעם.

אני רגישה. אני יודעת. אני דיכוטומית לפעמים, אני יודעת.
אבל זה מתסכל אותי, שובר אותי, מרסק אותי ואני ממשיכה, כמו ילדה קטנה שרוצה לשמוע מילה טובה.
בימים הכי קשים, בהם אני מתרוקנת מרוב להיות בשביל אחרים, אני מתרוקנת ואין דבר שימלא אותי מלבד אותה נתינה, אותה נתינה "נדיבה" שממלאת ומרוקנת אותי בחזרה.

// הגר לוין
 

Your email was successfully saved