הוא גר בקומה השישית או השביעית, אני כבר לא כל כך זוכרת.
הוא הציג את עצמו בתור אוהד אבל כולם קראו לו אודי, חשבתי שזה יותר מתאים לו.
במהלך המפגשים הוא תמיד היה אודי. בחור אובייקטיבי, לא קרוב אליי מספיק אבל כן קרוב דיו כדי שאשתף אותו ברגשות ובסודות הכי כמוסים שלי.

נכנסתי אליו לדירה, דירה של בערך שלושה חדרים, אולי קצת יותר. אחד החדרים שימש כקליניקה. הקליניקה הייתה מופרדת במין תריס קשיח ודלת, ככה שלא נשמע ולא נישמע, אף על פי שמידי פעם שמעתי את הילדים שלו צועקים ומשחקים וזה עורר אצלי תחושה של "איש משפחה". כך גם חזותו, הוא היה איש משפחה לכל דבר, נמוך קומה יחסית, הולך באופן אבהי ומדבר ככה, זה השרה אצלי תחושה של ביטחון.

הריהוט בקליניקה היה מינימאלי, שתי כורסאות מבד רחוקות אחת מהשנייה ומופרדות על ידי שולחן קטן לתה, לקפה ולמים ששתינו במהלך המפגשים. החדר היה צבוע בצבעים חמימים, צהובים, וכך גם הריהוט. החלון פנה למרפסת שהשקיפה לגבעות קטנות, שקיעות וגשם.
המפגש הראשון הוא מאוד טכני, ככה הוא הסביר לי. הוא שואל שאלות, נעימות יותר נעימות פחות, ואני עונה.
אהבתי את המפגש הראשון, פחדתי שלא יהיה לי על מה לדבר, למה באתי אליו מלכתחילה, מה אני עושה פה והאם אני באמת צריכה את זה.

מהרגע שפתחתי את הפה לא סגרתי אותו ונתתי למילים, לכעסים, לשאלות, להתייעצויות ולכל מה שיוצא, לצאת לי מהפה אל האוזניים שלו. ריחמתי עליו כי הוא צריך להקשיב ״לשטויות״ שלי, שלי ולא שלו, כמה קשה ואולי מזוכיסטי זה. חברה שלי סיפרה שהפסיכולוג שלה משחיל לה אמירות של חוכמה מידי פעם, כאלו שגורמות לה להתפכח.

אודי לא היה כזה. כלומר, הוא כן היה אדם מאוד חכם, ששיתף אותי בתובנות שלו ובחוכמת החיים והלימוד שלו, אבל לצערו אולי, לא נתתי לו להשחיל הרבה מילים במהלך הפגישה.
הייתי מדברת את עצמי עד להתרוקנות. מידי פעם הוא היה משחיל משפט אבל בעיקר היה שם פשוט כדי להקשיב, כמו מסאז' לנפש וללב שלי.

אני זוכרת שסיפרתי לו שאחרי כל פגישה שלנו אני חוזרת הביתה מורעבת, גם אם אכלתי לפני.
שאלתי אותו מה הוא חושב, הוא חשב שזה מעניין. אמא שלי תמיד אומרת שיש קשר הדוק בין הנפש שלנו לגוף, רגשות ותחושות וכל שעל הנפש שלו מתחבא בבטן.
לא ידעתי כמה כיף לדבר על עצמך אל אוזניים אובייקטיביות. לא ידעתי אם אוכל לדבר חמישים דקות ואוי איך הן עברו מהר. אף פעם לא היו שתיקות.

אני זוכרת שתהיתי מה הוא חושב עליי, האם אני סתם ילדה מפונקת, או מישהי שבאמת זקוקה לעזרה. אני זוכרת שחשבתי, מעניין אם הוא רואה איך אני מכווצת בהתחלה של כל פגישה ואז לאט לאט נפתחת, מדברת, מברברת. מעניין אם הוא חושב שאני חופרת.
הוא היה אומר שכשאני נכנסת לחדר הדבר הראשון שאני עושה זה לשאול לשלומו, אף על פי שזאת אני שבאתי לפגישה. הוא אמר שיש לי נפש טיפולית.

ומאז, לפני כל פגישה, בנסיעה הקצרה אליו, לא הפסקתי לחשוב על מה אדבר הפעם, והכנתי לי רשימה מסודרת, ועברתי מנושא לנושא, רק כדי שאספיק לדבר בחמישים דקות על כל מה שאני רוצה. צחקתי על איך שפחדתי שלא אמצא על מה לדבר, בסוף לא מצאתי רגע אחד לשתוק.

כשאמרתי לו שאני צריכה להיפגש פעם בשבועיים, כי העלות היא גבוהה, אף על פי שידעתי שלעצמי שלי, אין מחיר. 
״פעם בשבועיים, אין בעיה״ הוא אמר וקבענו שוב להיפגש, לעוד שבועיים, לסשן הבא.

// הגר לוין

Your email was successfully saved