רק כאשר הרגשות הופכים עמומים, בדיוק כשהפער ביני לבין עצמי מתרחב, אני שם לב כי משהו בחיבור שלי התרופף. התנתקתי רגשית. נאבדתי זמנית. נכנעתי לפחד.

מדהים איך רגשות אשמה מסוגלים לרדוף אותי בכל מקום אליו אלך, איך תחושה שאיני ראוי יכולה להשתלט לפתע על גופי. כמו דיבוק שנכנס בי, מתעתע בחושיי, מייצר אשליות המרגישות אמתיות אך עמוק בפנים אני יודע שאין בהן ולו שמץ מן האמת. מחשבות טורדניות, רגשות לא מעובדים, עתידים לא מאומתים הנובעים מפחד. 

אמונות של הילד שבי שעושות קאמבק, כמו שובר קופות מפתיע באמצע הקיץ המוקרן על הדמיון שלי, חותר תחת האהבה שבי, שואב אותי ברגע אל תמהיל של אשמה וחוסר יכולת לממש את רצונותיי. פוצח במשא ומתן עם עצמי מתוך צורך להחזיר אותי רגשית למקום הקטן, המצומצם הזה, שמקבל בכניעה את הנסיבות ומצדיק לעצמו למה הוא אשם והכל מתקיים סביבו.

במשך השנה האחרונה אני חותר אל עבר סיום הסטאז' בקואצ'ינג, שוקד על רזי הנפש, כותב, קורא, מתמלא, מתרוקן, מאפשר לעצמי לחוש כאב עתיק יומין מילדותי, פותח לו את הדלת אינספור פעמים ואז נרתע ומתנער ממנו. כאילו איני יודע מי האידיוט שנתן לו להיכנס ולעשות בנפשי שפטים.

זו התרפיה שלי, המילים הללו. הן נועדו לחבר אותי אל ההווה המורגש. להאט את הרגשות לקצב הקלדה סביר כדי שאוכל להבין מה לעזאזל קרה בימים האחרונים, מה השתנה. האנרגיה ירדה וזו האינדיקציה הכי טובה עבורי לכך שאיני פועל לטובתי, או שאולי פשוט הנפש שלי תכננה הפוגה קטנה, לקרוס קצת אל תוך כלום כדי להכיל את השינוי המתקרב והבלתי נמנע באורך חיי.

אני טס להודו לחודשיים, זה מעבר לטיול. עבורי, זה מסע ראשון שאני מתכנן לעשות אותו לבדי ברובו. אני טס לראשונה ככותב, כאדם החותר לכך שזו תהיה פרנסתו - נפש האדם והחיבור הרגשי המייצר כתיבה כנה. 

אני מרגיש שמשהו בבילד-אפ לקראת הטיול הזה קצת מוציא אותי מהכלים וגורם לי לאבד את הצפון. הלחץ מתגבר ואני מרגיש שאני צריך שוב לספק תוצאה. כי האמת היא שלטוס "ככותב" זה בולשיט. בלי לשים לב נתתי לעצמי כותרת והגדרה אשר משיקה עם הצורך שלי לחוש בעל ערך, אז למה לא דרך הכתיבה? 

כבר שנתיים כמעט שאני "דרור, ההוא שכותב ומדבר על רגשות", אני צריך להזכיר לעצמי שאין דבר בעולם המסוגל להגדיר את ההוויה של האדם. שחיבור רגשי זה חרב פיפיות. כאשר אני צולל באופן יומיומי בעמוקים, טבעי שהפחד מן הלא נודע ישתלט לרגע, ייקח את המושכות, יתפעל את הדמיון כדי למנוע שינוי. יציב, כך האגו שלי אוהב אותי, כאשר אני מתמסר אל הצורך להוכיח את ערכי בכל מחיר.

העט שלי הוא הלייט-סייבר של הנפש. זו הדרך שלי להתחבר אל האהבה שבי. כמה פשוט - ככה משחרר. האגו נושף בעורפי הנחות כבדות, לוחץ לתוצאה, גוער בי להגדיר את עצמי כ"משהו" או "מישהו" כדי שיוכל להכפיש את שמי, להניע אותי להוכיח את ערכי. לא נלחמתי בו כי אין במי להילחם. בחרתי לכתוב במקום, לעכל, להכיל, לחמול את הכאב שבי ואת הצורך להוכיח. כמה יגון יש בפנים, כמה רגשי נחיתות. בחרתי לאהוב את הילד שבי שמאמין שלא מגיעה לו אהבה. התמסרתי, קיבלתי את עצמי בחזרה.

// דרור חניה

Your email was successfully saved