פתאום הן מתו לי. אף פעם לא רציתי לספר לאף אחד כמעט שהחברות הכי טובות שהיו לי בעולם מתו. שתיהן בהפרש של שנתיים, פחדתי לחשוב שאני מקוללת. פחדתי למצוא חברות טובות אחרות. ואז לאבדן אותן שוב. פחדתי לחשוב שזה בגללי.

אחרי ששימרית נפטרה מת חלק גדול ממני. כשאביגיל מתה - מת עוד חלק ממני והיום חלק מת וחלק חי בתוכי - בעיקר בשבילן.

מוזר לספר איך חלק מהנפש נקטע והגוף כאילו ממשיך כרגיל
אבל גם הוא כבר לא.

בהתחלה לא אכלתי. ירדתי עשרה קילו אחר כך אכלתי המון ובעיקר בכיתי. לא סלחתי לעצמי שנים רבות על שאיבדתי את החברה הכי טובה שהייתה לי בתאונה כשהייתי רגזנית וכועסת. הייתי ישובה על הר גבוה ולא הייתי מוכנה לרדת ממנו, להניח את העיניים על הלב הטהור שלה ולסלוח על כך שהיא אכזבה אותי.

DSC_0927

שנים בכיתי. נראה לי שהכעס שלי כלפי עצמי הפך ללימוד. למדתי ממנה כל כך הרבה. תכונות שהיה לי קשה לקבל בה כשהייתה חיה הפכו לחלק ממני כשהפכתי אני קצת למתה.
עיניים רכות היו לה, כאלו שנוטות להוריד מים כל רגע.
לב רך היה לה, כמו סוכריית דבש.
העיניים שלה היו צבועות בדבש מנצנץ.
האהבה שלה הייתה האהבה הכי גדולה שקיבלתי בחיים. היא אהבה אותי על אמת. ראתה מי אני גם ברגעים שנשבתי בקסמים של אחרים ולא ראיתי אותה באותן עיניים. גם כשנזפתי בה על כך שהיא אוהבת מיד, אוהבת מדי, טובה מיד לכולם.
היא שמרה עלי.

היום, תשע שנים אחרי, העיניים שלי הפכו לכלות, הדמעות שלי יכולות להתפרץ בכל רגע, האהבה שהייתה לה הפכה לחלק ממני. העיניים המנצנצות, ההשפלה של האגו, כל אלו היא השאירה לי ואני אוספת אותן אחרי. בעצלות, לעיתים בכעס, בנבזות. כל כך הרבה לאבד כדי לקבל חלק ממנה.

אחר כך שנתיים עברו ואביגיל מתה פתאום. מתה לי.
לא למדתי כלום על פרידה.
לא למדתי כלום על מוות.

היום אני מפחדת לאבד. כל דבר. כל אחד. כל הזמן.
פרידות מובילות אותי למוות ואני רועדת.
אני לא רוצה לאבד יותר
שמרית ואביגיל
הנשמה שלי מורכבת מהן
החלק של האמונה הגדולה שלהן בי דבק קצת בי
אני כותבת ויודעת: הן מתרגשות, מרגישות
אני חולמת ורואה אותן מתאמצות שאמשיך עוד.

איבדתי אותן
אבל קיבלתי שתי חברות לחיים ולאחריהם.
אני יודעת שכשאסיים לכתוב ואלך הן יחכו שם
מאושרות
תשע שנים.
הדמעות עוד יורדות.

tumblr_nynbgsWiJt1r0iqavo1_500

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved