החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה סופר עד עשר

...מתים שתצטרף למועדון החברים שלנו

רוצה להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תן לנו לעדכן אותך..

[mailchimpsf_form]

...מתים שתצטרפו לקהילה שלנו

רוצה להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תן לנו לעדכן אותך..

מה הסטטוס שלך?

החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה סופר עד עשר

20 מרץ' 2017 | טל פליישר

מדד ההשפעה

תקריאו לי
פסקול לפוסט

את כולנו לימדו שלפני כל פעולה אנחנו צריכים לספור עד עשר, בטח ובטח כאשר מדובר בפעולה בעלת משמעות מכרעת, ועל אחת כמה וכמה אם אנחנו עצבניים. כאילו שעשר שניות באמת הרגיעו מישהו מתישהו. אז זה מה שקורה לי כשאני סופר עד עשר:

באחת, אני אומר לעצמי: "עוד עשר שניות והכל יראה אחרת".

בשתיים, כבר עולה לי עשן מהאוזניים, ואני חושב למה לעזאזל אני לא מגיב? יש לי כל כך הרבה תגובות אימפולסיביות אפשריות. אני מדרבן את עצמי לתקוף בכל הכוח, ובמקביל צועק לשאר הקולות שבראש שלי: "תחזיקו אותי!! למה אני הולך לפרק פה מישהו".

בשלוש, המשפט המעצבן הזה של הצד השני מתחיל לחלחל פנימה. אני מנסה לאטום את אוזניי, וחושב שזה מאוד מעניין שאלוהים ברא לנו עפעפיים שיהיה אפשר לעצום את העיניים, אבל הוא לא חשב על איזה סוגר לאוזניים.

בארבע, אני נושם. למעשה בארבע אני מבין שלא נשמתי עד לרגע הזה. כאן אני גם נהיה מודע לעובדה הכי מטרידה בקיום האנושי, שברוב הזמן אנחנו מתעסקים בטפל. שאר החיות זכו בקיום ללא תודעה. כלומר, אף אנטילופה מעולם לא אמרה לגור שלה: "כשאתה רואה לביאה תספור עד עשר, ורק אז תחשוב מה תעשה". זה ברור מאליו שהוא צריך לברוח משם, כאילו פאקינג לביאה רודפת אחריו. זה רק אנחנו שתקועים בחפירה עצמית אינסופית. אגב, אפשר להתנחם בזה שמתחתינו יש בנות-יענה.

בחמש, אני מוצא את עצמי שואל: "מתי כבר נגיע, דרדסבא?", אבל דרדסבא מצידו עונה: "תפסיק להקפיץ את הרגל, שחק אותה קול, ואל תראה שום חולשה".

בשש, אני מארגן לעצמי בראש את התשובה הכי כואבת ופוצעת שאני יכול לחשוב עליה. לא אכפת לי לצאת עכשיו דוש, לא אכפת לי לאבד חבר קרוב, ולא אכפת לי אם אימא תכריח אותי לשטוף את הפה בסבון אחרי המשפט הזה. אני לא רואה בעיניים. אני שולף את סכיני הוולברין שקמוצים באגרופיי, ורק מחכה לתפוס את הצד השני במילה אחת לא במקום. באופן לא מפתיע בכלל, כמעט תמיד הצד השני מספק לך מילה אחת לפחות, שבקלות אפשר להוציא אותה מפרופורציה. הורים, אגב, מצטיינים בלהגיד את המילים המדויקות האלה…

בשבע, ה"היגיון" מופיע. לרוב, זה פחות ההיגיון שלנו, אלא יותר ההיגיון של ההורים שלנו. יש את המשפט הזה "אם אתה לא בטוח מה לעשות, תעשה את מה שאבא שלך היה עושה", כאילו שלאבא שלך לא היה אבא שהיה לו אבא שהיה לו אבא שאמר לו לספור עד עשר, ומאז ועד היום אנחנו תקועים עם הוראת התפעול הטיפשית הזו.

בשמונה, אתה מנסה לשכנע את עצמך שאתה מאחורי הרגש שמנהל אותך כרגע, שעשית את כל החושבים ושאתה יודע מה "צריך" לעשות. ספוילר: אתה לא!

בתשע אין כלום. יותר נכון יש ואקום שממלא אותך, ונשארו רק שתי אופציות או שאתה מתפוצץ או שאתה קורס לתוך חור שחור. ככה או ככה, הספינה הזו מתקרבת לקרחון וליאונרדו עדיין נאבק עם הדוב.

ואז בעשר, אתה מבין שבעצם לא קרה כלום. זאת אומרת, מה שקרה זה שאתה בזבזת עכשיו עשר שניות שלעולם לא יחזרו לך. אתה בילית בתוך הראש שלך, ושכחת שיש מציאות.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מעודד תגובות אימפולסיביות ואמוציונליות, למרות שאני מצטיין בהן. אני רק חושב שהיה קצת יותר פשוט אם הייתי יכול להגיד: "האמת היא שאני לא ממש יודע איך להגיב עכשיו", או "אני אוהב אותך יותר מידי בשביל לברוח, ואוהב אותך מספיק בשביל לשתוק איתך עד שאדע מה לענות…"

אבל במקום להגיד, אני סופר עד עשר ושוכח.

כמה פעמים ספרתי עד עשר וכלום לא קרה.

// טל פליישר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

טל פליישר

טל פליישר

החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה סופר עד עשר

זמן איכות

אני שולף את סכיני הוולברין שקמוצים באגרופיי, ורק מחכה לתפוס את הצד השני במילה אחת לא במקום. באופן לא מפתיע בכלל, כמעט תמיד הצד השני מספק לך מילה אחת לפחות, שבקלות אפשר להוציא אותה מפרופורציה

  • הזמן

    08:00

  • המקום

    בתוך החדר האינטימי שלי

  • הטמפרטורה

    תא התפחה

  • המוד

    רגוע