לפני כחודשיים ידעתי שאני עומד לקראת שבוע לא שיגרתי. שבוע בו אני נשלח לקורס עם מלא הרצאות שאינן נגמרות, מבוקר עד ערב. בנוסף שבוע בו אני חוגג יום הולדת 30 ומשהו. פעם סיפרו לי שבחדשות גבר עד גיל 29 נקרא "צעיר" ומגיל 30 כבר לא. מאותו רגע כבר לא כל כך סופרים שנים. את גיל 30 העגול חגגתי באירוע רב משתתפים. את ימי ההולדת שבין העשורים כנראה אחגוג באופן יותר צנוע, בלי להגיע לאירוע בצניחה חופשית, או לצאת מתוך עוגת קצפת ענקית. בקיצור החלטתי שזהו העיתוי המושלם לרכוש סמארטפון (מיני) ופינקתי את עצמי במתנה. כך אוכל לתקשר עם העולם באמצע הרדמה הרצאתית, לבדוק דואר נכנס כיאה לאיש חשוב, לקבל ברכות מזל טוב ולהעביר את השבוע בכיף.

בעבר לא רציתי סמארטפון בגלל הגודל וכי אני לא חייב הכל כאן ועכשיו. מצד אחד לא שלחתי לחברים הודעה עם יונת דואר ומצד שני הקצב המסחרר של העולם המערבי לא תמיד קסם לי ואני דוחה סיפוקים. כעת הצטרפתי לקבוצה גדולה של משתמשים נאמנים. לא אחלק את החיים שלי לשניים, לפני ואחרי הסמארטפון. היו לי רגעים יותר משמעותיים, אפילו יותר מהשימוש הראשון באינטרנט. לעומת זאת חודשיים אחרי, אני לא מדמיין עצמי בלי זה. זוהי נקודת האל-חזור. זהו חלק מטבע האדם, לשאוף להשתדרג ולהתקדם. הקשישים יאמרו שאנחנו מפונקים עם כל הגאדג'טים אבל זהו חלק מתהליך כמעט בלתי נמנע של ציביליזציה.

smart

לסמארטפון יתרונות ידועים: המידע זמין כל הזמן, אתה זמין כל הזמן (יתרון?) ואפשר לשלוף או לשתף מידע בשניות. אני לכאורה מנצל יותר את הזמנים הקטנים כגון חמש דקות המתנה לחבר. לצד השינוי החיובי גיליתי מהר מאוד שיש לשימוש בסמארטפון סיכונים משמעותיים, חברתיים ובריאותיים (בנוסף למובן מאליו: שביר, גניב וקרינה שתצמיח קרניים\זנב). למחרת הקנייה התארחתי אצל חבר טוב שאינו מחזיק אפילו טלפון נייד (והוא מאושר מהממוצע)! הייתי בשוונג של הורדת אפליקציות וההתלהבות נקטעה כשאשתו אמרה לי שפעם הייתי יותר תקשורתי (סמארטפונצנטריות). הסברתי לה שאני משתמש חדש וזה בסדר. בהמשך אימצתי את ה"פון דאון" במפגשים חברתיים. כעבור מספר ימים נסעתי בעיר על השביל היעודי לאופניים תוך כדי עדכונים מהסמארט. נאלצתי לבלום באינסטינקט פנתרי כדי לא להתנגש בהולך רגל מזגזג שטרם הפנים את רעיון השביל.

ביום אחר טיילתי על המדרכה וראיתי לידי מישהי עומדת ומתכופפת לכיוון תא הכפפות ברכב חונה עם הישבן בולט לכיווני. באותו רגע בדיוק קיבלתי הודעה בווטסאפ ונשמעה שריקה מכיוון המכשיר. האישה סובבה את הראש והטילה בי מבט חשדני שיכול להתפרש כך: "תירגע עם השריקות שלך, חוצפן". אני לא מכור למכשיר ולפעמים אני מרגיש שאני צריך את הלבד שלי. למשל אני רוצה רגע אינטימי עם עצמי ומגלה שהמכשיר התלווה אליי, בלי בושה. הוא גם צומי וזולל סוללה.

עולה גם שאלה רצינית: הסמארט פוטר את המוח מהמאמץ לזכור פרטים רבים. האם המוח מנצל זאת להתפתח לכיוונים חדשים כגון הגברת ההבנה והתפיסה או שמא המוח שלנו מתנוון? חזרה לאותו חבר ללא נייד. תוך כדי נסיעה במונית שירות הסתכלתי על תמונות שלו עם בתו התינוקת שצילמתי בסמארט. חשבתי לעצמי שיהיה נחמד, למרות עקרונותיו, לקנות לו נייד כדי שנוכל לתקשר יותר. לי יש סמארט ולו אין כלום, רק נייח. לפתע נתקע לי המסך וכל מה שיכולתי לראות במשך הנסיעה זה את חברי הטוב מחייך אליי חיוך של ניצחון.

baby1

// יונתן קישקה

Your email was successfully saved