ממש לפני 12 שנה זה נחת עליי – הבנתי מה אני רוצה לעשות בחיים.

הבטחתי לעצמי שעד גיל 30 אנהל מלון! למה? מה מעניין בניהול מלון?
לא ידעתי בכלל מהי הגדרת התפקיד או הצ'ק ליסט היומי. בזמנו כתבתי סיפור אהבה בין שתי נשים על דמות בשם "תומר" שניהלה מלון. היה לה פאסון, עוצמה, תדמית, והחלטתי שאני רוצה להיות כמותה.

אי שם, בהיותי חיילת בת 19 באחת מהיציאות של החבר'ה לתל אביב העיר הגדולה, ראיתי את מלון דיויד אינטרקונטיננטל - מפלצת גבוהה ומוארת עם עובדים שלבושים כמו שחקנים בהצגה, טור של מוניות שמורידות אורחים שמדברים בשפות זרות ושלל דגלים בינלאומיים שמתנוססים ותלויים על תרנים מחוץ למלון.
הרגשתי שמצאתי את עבודת חיי, והצהרתי - פה אני רוצה לעבוד!

אז השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד כפקידת קבלה במלון נופש ליד הבית - ואופס. הנה עברו להן שנתיים בין התפקידים השונים והמשונים, והדחף להגשים את החלום הלך וגבר. אז סגננתי קורות חיים "מפוארים", עד כמה שקורות חיים עם תפקיד אחד יכולים להיות מפוארים, ולאחר כחודש מצאתי את עצמי בראיון עבודה עם מנהל הקבלה של מלון דיויד אינטרקונטיננטל.
זה היה ראיון העבודה הכי ארוך שהיה לי בחיים. הוא נמשך 3 וחצי שעות!

3 וחצי שעות בהן הוא בוהה בי ומנסה להבין מאיפה הנחישות והביטחון לשבת מולו ולשכנע אותו שייתן לי הזדמנות. 3 וחצי שעות בהן הוא לא מפסיק לחזור על משפט אחד "אבל אני לא מבין! את היית פקידת קבלה בכפר נופש! איך זה מתחבר? איך זה קשור? אני לא מבין!"

חשבתי שהפאנץ' יגיע מתישהו, בכל זאת הוא בן אדם עסוק ובכל זאת הוא מעביר את זמנו בכמה שעות האחרונות איתי. כששאל אותי איך אומרים ביצי עין באנגלית, הבנתי שאין כאן שום פאנץ'.
נפרדנו לשלום וחיכיתי לטלפון המיוחל. אם אתם תוהים – הטלפון המיוחל ממנו לא הגיע. 
זה לא מנע ממני להמשיך ולנג'ס. בכל זאת - מדובר בהגשמת היעוד המקצועי שלי. אז לאחר שלושה חודשים ממעמד ראיון העבודה, הוא הסכים לקבל אותי כפקידת קבלה עם מסלול התקדמות למנהלת משמרת.

וואוו, איזו התרגשות! עוברים מהמושב הפרברי של אמא ואבא לעיר הגדולה, לדירה משל עצמי.
אז איך לעזאזל מחפשים דירה במרכז תל אביב, עוד לפני עידן הווייז? לוקחים מפה ומתחילים לנווט. אמיתי.
בדרך נעזרים בכל מיני רוכבי קטנוע שצוחקים לך בפרצוף כשאת נמצאת בשנקין ושואלת איך להגיע לאלנבי או כשאת מבקשת עזרה בהכוונה לפניה הבאה שמאלה.

התייאשתי ממספר עבירות התנועה שביצעתי, תמרורי איסור הפרסה הארורים ויכולת התאמת ההווה למפה שבידי, שממש לא חישבה מסלול מחדש. פניתי למשרד תיווך שמצא לי סוף סוף דירה בבניין חדש, מרחק של עשר דקות הליכה מהמלון, ארזתי את חיי ועברתי לתל אביב.

אגב, ניסיתם פעם להעביר את תכולת חייכם במעלית שיכולה להכיל רק אדם וחצי? אם לא, דמיינו איך זה היה להעביר בה מזרן זוגי שאיכשהו גיסי קיפל ליחיד, וברגע שהמעלית נפתחה פלטה אותו החוצה במהירות של יריית תותח.
והנה אני, חותמת על טפסי קבלה ומתחילה את יומי הראשון בעבודת חלומותיי.
אני יכולה להבטיח לכם דבר אחד, מאחורי הקלעים של בית מלון בהחלט שונים מהחזית שלו.

// הילה אור

Your email was successfully saved