בדיוק כשהכל נהיה בסדר פתאום. בדיוק כשהמסלול שכיוונתי התחיל להסתדר. כמעט והגעתי ליעד, רק יורדת בהלכה וזה שני רחובות. כשל בקליטה, הג׳י.פי.אס לא עובד. טוב, אתם יודעים איך זה. כמעט שנה של ערפול חושים ונחתתי לערפל גדול עוד יותר.

מה עושים? מאיפה מתחילים? מתחילים ישר? לוקחים קצת את הזמן? גם פתאום הלבד הזה, מה הוא קשור? לחיות לבד זה גם משהו שצריך להתרגל אליו, אחרי כל הרעש שהיה לי נון סטופ, והתרגלתי. יותר מחצי שנה אחרי ומצאתי את המקום היציב שלי; עבודה, שגרה, לחזור כל יום לשקט שלי. חשבתי שאני עושה הכל נכון, אבל משהו לא עבד. משהו היה חייב להשתבש.

כמה שינויים בעבודה שמאלצים את המערכת לאפס את עצמה ושוב אני מוצאת את עצמי מחשבת מסלול מחדש. "קחי את הזמן הזה לעצמך, לכתיבה". זה לא כל כך פשוט. למען האמת, הסיבה שלא כתבתי הרבה זמן היא כי כמו שכבר הבנתם, כתיבה נובעת מחוויות. השגרה מזערה את כמות האירועים שאני יכולה לקרוא להם "חוויות". בשבילי הם סתם אירועים, שום דבר כבר לא מרגש.

ועכשיו, אני שוב נמצאת בצומת דרכים. מצד אחד הנוחות, התנאים, האווירה (מפונקת זאת. תגידו, זה בסדר). מצד שני יצר ההישרדות, והדבר הכי חשוב - החוויות. העיקר שלא יהיה משעמם. תנו לי מקום שיהיו לי ממנו חוויות, לא בא לי לעבוד באיזו מסעדה מפוצצת, לשמוע כל היום את אותן התלונות, מלקוחות, מהבוסים. לא צריכה הרבה כסף, פשוט תנו לי עניין! זה ממש מוגזם לבקש?

תנו לי אפילו מישהו שישבור לי את הלב ואבכה, כי לראות אותו כל יום זה יהיה ממש עינוי. שיגיד לי "היה כיף" ויצא מהחדר במן נונשלנט שכזה. "הכל זה חוויות מאמא אה? אל תשכחי", ואני אשב שם, עם חיוך מטופש ואכעס, בעיקר על עצמי.

תנו לי חברות שיעשו לי את המוות ויבקרו אותי שוב ושוב על מה שאני עושה לעצמי. "הוא לא שווה אותך! אל תמעיטי בערכך!". ואם הוא היה משלם לי בכל פעם כשהיה הולך? אז למה כשזה מגיע למקום עבודה היחס הוא לא אישיו, האווירה היא לגמרי בונוס, ובונוס זה בכלל לא משהו שאפשר לבקש.

// הילה גבאי

Your email was successfully saved