ימי רביעי בערב זה הזמן השקט שלי. בפועל, זה לא ממש שקט, כי חמש בנות בבר יין לא יכולות להיות שקטות, אבל זה הזמן שלי איתן ועם עצמי עם היין. זמן של לרוקן את המחשבות, את השבוע, את הסטרס הזה שפועם בי מיום ליום יותר.

אני אדם חזק, תמיד הייתי, מכילה את כל העולם ואחותו. את המכאובים, השמחות, החיכוכים והשגרה. את שיחת המסדרון בעבודה על החתונה שלי ההיא, את שיחת הטלפון של החברה על הבחור ההוא, את שיחת המדרגות עם השכנה על הדירה עם הכלב שנובח כל היום, ובימי רביעי בערב גם את הריב עם בן הזוג או את הויכוח עם הילדה שהחליטה להיות דעתנית. או סתם התבגרה.

כל ערב שייך לי. זה הזמן שלי עם עצמי ועם היין. הזמן לרוקן את המחשבות, את היום, את הסטרס, את המכאובים. אני אדם חזק ומכיל וקשוב ומבין, אבל זה גובה ממני מחיר. רמות הלחץ שלי עולות לשחקים, אני בוכה, התקפי החרדה חוזרים לתקוף אותי, אני מפחדת. כי אני אדם חזק, אבל שבור. 

כל ערב אני שותה כוס יין. או שתיים-שלוש, תלוי איך עבר עליי היום. לא ברור מתי ואיך זה קרה אבל זה הפך לדבר האמיתי ומשחרר היחיד ביום. הדבר שאפשר וצריך לצפות לו. אני לא מצליחה להרדם כי המחשבות והיין.. הוא זה שמשכיח אותן. מקהה אותן. מרתק אותן לרצפה לכמה שעות. אז לפעמים זו כוס אחת, לפעמים זה ארבע. בקבוק. זה לא משנה. העיקר שמשהו ישכיח את הסטרס, יעזור לי להרדם ולהעביר את היום הזה. 

ימי רביעי בערב זה הזמן השקט שלי. עמית, הפסיכיאטרית שלי, כבר מזמן הפכה להיות הדבר היחיד שאפשר לצפות לו בשבוע. בפועל, זה לא ממש שקט, כי כמה שקטה יכולה להיות בחורה בת 29 שהתמכרה אלכוהול וממררת בבכי במשרד של הפסיכיאטרית שלה? אבל זה הזמן שלי עם עצמי. היין? גרם להתקפי חרדה ומשם לדיכאון ואז לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית של תל השומר. אז במקום היין עמית מרוקנת לי את המחשבות, את השבוע, את הסטרס שפועם בי.

היא. היא והכדורים. 
// אלמונית

Your email was successfully saved