כשאני כותבת אני תמיד נזהרת, גם אם זה הולך למגירה. אני זוכרת שלדברים שנאמרים, נכתבים, נחרטים - יש תוקף. כשכותבים דברים הם הופכים אמיתיים. ואת האמת של ממש אני מחביאה מאחורי "אנונימיות" או בתת מודע שלי, כי אני לא מספיק אמיצה. אני אוהבת את חבר שלי ועברנו לא מעט, אפילו שאנחנו לא כל כך הרבה זמן ביחד. אני אוהבת את חבר שלי ואנחנו כל כך שונים.

שוני זה לא דבר רע בהכרח, כל עוד מקבלים אחד את השני כפי שהוא ולא מנסים לשנות אותו, אבל... אני לא יודעת אם אנחנו באמת מתאימים. אני אוהבת את העולם, אוהבת לאהוב, מכורה לריגושים, רוצה לטעום מהכל, לנסות הכל. לו פשוט טוב במקום שהוא נמצא, יש לו את החברים שלו, את אזור הנוחות שלו, את הבית שלו - ושם האופק שלו נמצא. אני פתוחה, פרועה בנפשי, האלטר אגו שלי היא הבחורה הכי מגניבה, סקסית, פרועה ומשוגעת שפגשתי, הבחורה הזאת שכל בחורה אחרת מייחלת להיות כמותה, היא מגשימה את עצמה וחיה, ואני? אני עצורה.

לו אין אלטר אגו, הוא מי שהוא וטוב לו כך, לא חושב יותר מידי, רוצה לחיות חיים רגילים, נורמטיביים. אני תמיד רוצה יותר, רוצה שיזכרו אותי, רוצה להפסיד ב-never כי את הכל עשיתי. אני אוהבת אותו, באמת. ואני גם אוהבת את עצמי. אני אוהבת את השיגעונות שלי, את השריטות שלי, את החיות שלי, את הסרטים שיש לי בראש. העולם הפנימי שלי חי ובועט ואני כבויה. דמות המשנה שלי היא שנהנית מפירות הדמיון שלי. אני דפוקה.

הרי כשהייתי רווקה כל כך רציתי זוגיות,שנאתי את ימי הרווקות. לא הערכתי מספיק את ההרגשה של לחזור ממסיבה שיכורה אחרי שרקדתי צמוד-קרוב לכל מי שהתחשק לי. הלילות בהם דחפתי לשון למי שרציתי, שנפגעתי וכתבתי על זה, שבכיתי וכאבתי על זה. לא הערכתי מספיק את כל אותן הזריקות לאגו שגרמו לי להתנפח משמחה. לא הערכתי מספיק את היכולת שלי לטעום, להריח, לנסות, להגשים את החשקים והתשוקות, לישון במיטה קרה באלכסון.

אנחנו בזוגיות שגרתית. שנינו מתרכזים בעבודה ובשיט במקום לעשות חיים, אבל אנחנו עוד כל כך צעירים. על הדף בינינו הכל טוב, אולי זה לא אתה, אולי זאת אני ואולי אנחנו באמת לא מתאימים. לרוב יש בינינו רצינות. אנחנו לא טורפים את העולם ביחד וגם לא בנפרד. אנחנו כלואים במערבולת של שגרתיות שלרוב מרגישה נעים, ואז כשאנחנו רבים, אני נזכרת איך הייתי לפני שהייתי כלואה בתוך החיים האלה, שכל הימים בהם דומים.

ואני תוהה לעצמי - האם זאת גחמה? או שזה באמת פספוס? פחד מלהתחרט? הרי אני כל כך אוהבת אותך ואולי אם היינו נפגשים לקראת גיל שלושים זה היה לי בול מתאים? אחרי שחוויתי, שחיתי עם דגים אחרים, נישקתי עשרות צפרדעים שונים. ואני תוהה אם אני ילדה קטנה שמחפשת ריגושים כי אנחנו כבר במערכת יחסים שדורשת עוד עבודה. או אולי אני צריכה יותר? ואולי שום דבר לא מספיק לי? אולי מה שחסר לי זה מישהו שהוא יותר כמוני, פתוח לעולם, שיהיה לנו את כל מה שיש לי ולך פלוס הריגושים, הטיולים, החוויות וההרפתקאות.

אולי אני צריכה מישהו כמוך פלוס הפתיחות, החיות, שיוצא מאזור הנוחות, אחד שיטרוף את העולם ויקח אותי איתו. גאד דאמט, למה אני כזאת דפוקה? תאהבי או תלכי, מישהו אמר לי פעם, תקבלי או תלכי. אני לא בטוחה שאני רוצה ללכת כי אני באמת אוהבת אבל יש אבל. יש בי את הפחד לפספס, יש בי את הפחד להגיד "מה אם". מישהי פעם אמרה לי שכל אחד רוצה את מה שאין לו. אולי אני רוצה את מה שאין לי? ואולי אני רוצה להגשים את האלטר אגו שלי ואתה עומד בדרך שלי? ומי לעזאזל יתן לי את התשובות? כי אצלי, הן לא נמצאות.

// אנונימית

Your email was successfully saved