מתה מפחד.
אני מפחדת שתקום בוקר אחד, ותבין מי אני. וברגע שהעיניים שלך ייפקחו, הן כבר לא יוכלו להיעצם שוב, ומאותו הרגע תראה רק את הרע בי - תראה את הפגמים, תראה את הכיעור, תראה את התסביכים, תראה את כל המנעולים שצריך לפתוח כדי להגיע ללב שלי, תראה את ההר הגבוה עליו צריך לטפס רק בשביל שאבין שאתה באמת כאן בשבילי ולא תברח.

אני לא יודעת איך.
לא יודעת איך לפתוח לך את הדלת, לא יודעת איך לשכנע את עצמי שאני באמת שווה את זה, לא יודעת איך להתמודד עם כל הטוב הזה בלי קמצוץ של קצת רע, לא יודעת איך בכלל להתחיל להבין שאתה באמת באמת רוצה אותי ואין לך שום אינטרס זדוני, שאתה כל מה שייחלתי לו כל הזמן הזה, שאתה הסיבה שעד היום שום דבר לא באמת עבד.

ואנחנו כל כך שונים.
אתה מים ואני אש, אני מנסה לשרוף אותך בכל רגע ואתה דואג לכבות. אני רעש ואתה שקט, שמתחיל לחלחל אליי באיטיות אבל בו זמנית גורם לי להרגיש כאילו משהו מת בי, כי מי אני בלי כל הדרמה, הזיקוקים והלהבות? ואנחנו כל כך שונים, אבל תמיד שמעתי שהפכים נמשכים, ורק ה' יודע כמה אני נמשכת אלייך - ואפילו לא למראה, שלא מזיק בכלל, אלא ללב, לנשמה שלך, שמושכים אותי אליהם ומבקשים לשפר אותי. אבל אני לא יודעת, לא יודעת אם נשאר בכלל מה לשפר.

אני מרגישה שבורה.
כמו הכד שנשבר כשההורים נסעו הביתה וארגנו מסיבה, מסיבה שנמשכה כמה שנים עד שהגעת ועכשיו אתה מנסה עם דבק שלוש שניות להדביק את כל החתיכות, ואני דואגת בכל פעם להפיל עוד חתיכה כדי שאף פעם לא תסיים, כי אם תסיים ואם אהיה שלמה, מה יישאר ממני באמת? סדקים, שום דבר לא יחזור להיות אותו דבר.

אני פשוט מפחדת. אני לא רגילה לטוב. אני זקוקה לסבלנות שלך, זקוקה להבנה, זקוקה לזמן חיבוק של 30 שנה ברצף לפחות בשביל לפצות על כל מה שגרמתי לעצמי להרגיש עד היום,
כי אין יותר דורסנית ממני כלפי עצמי, ואני צריכה שתיקח את ההגה ותתחיל לנהוג. 

// אנונימית

Your email was successfully saved